| |
בחירה בין שבויים
אולי בפעם הראשונה בעסקאות חילופי שבויים תידרש ממשלת ישראל לבחור בין בניה. הממשלה איננה אם, אבל הבחירה היא בחירתה של סופי
יהיו או לא יהיו חילופי שבויים – נדמה שבימים האלה אפילו ההוגים, המתכננים והמושכים בחוטים לא יכולים לדעת. בתוך כך, מי שמתבונן בנעשה רק דרך ההתנהלות התקשורתית לא יתקשה להבחין כי המהלכים לקראת העסקה חושפים כמה דילמות מוסריות, כבדות אפילו לכתפיו הרחבות של ראש הממשלה. אולי בפעם הראשונה בעסקאות כאלה תידרש ממשלת ישראל לבחירה בין בניה: הממשלה איננה אם, אבל הבחירה היא בחירתה של סופי.
אם ננסח את הדברים בדרך הבוטה ביותר – שהיא הדרך היחידה להניח על השולחן דילמות שכאלה – הבחירה היא בין אלחנן טננבאום (חי) ושלושת החיילים החטופים (חיים או מתים, ועוד מותר לקוות שהם חיים), לבין אפשרות תיאורטית של השגת מידע על גורלו של רון ארד.
המלים האלה – "גורלו של רון ארד" – הפכו מזמן למנטרה ישראלית שגורה. לזכותן של כל הממשלות שהיו כאן מאז צנח ממטוסו, לפני כמעט 17 שנה, בעיבורי העיר צידון, צריך להזכיר שכל ממשלה מיהרה להצהיר שלא תנוח ולא תשקוט עד שתברר מה עלה בגורלו של רון ארד. הבירור כלל, כזכור, מבצעי חטיפה מפוארים של "קלפי מיקוח".
עוד צירוף מלים שגור אך חשוב בהקשר זה הוא, "הנחת העבודה היא כי רון ארד חי". הדילמה המוסרית נחבאת מאחורי הנחת העבודה. לצורך שמירה על שלומו של שבוי אצל שוביו, אין מנוס מן ההנחה הזאת, המטילה באורח פומבי את האחריות לגורל על השובים. בלעדיה, ובלעדי התחושה כי מי שעושים אכן "יעשו הכל" כדי "להחזיר את הבנים הביתה", קשה לראות כאן מדינה שמקיימת חובת נאמנות כלפי חייליה כפי שהללו נדרשים לקיים כלפיה
אלא שבין האמירות המוסריות החד-משמעיות לבין קבלת הכרעה ספציפית, ניצבת מציאות גיאו-פוליטית סבוכה ומכוערת, שמאלצת כעת את המחליטים להידרש להכרעה - חייו של מי שווים יותר: של זה שאולי ניתן להצילו כעת, או של זה שאין לדעת עוד אם ניתן להצילו, אבל גם אסור להודות בפומבי שאין לדעת. והשאלה הנגזרת מאליה מאתוס מיליטריסטי: מידע על זה שנשלח במשימה מטעם מדינתו, או חייו של זה שלא ברור מה עשה שם, אבל גם הוא אחד משלנו, וכל ישראל ערבים זה לזה – או אולי לא? אולי הערבות הזאת פוקעת כשמדובר באזרחים?
ישראל אינה יכולה ללמוד לקח ממלחמות אחרות במקומות אחרים. ממשלת ארצות הברית, בידיעה ברורה שלא תוכל לעשות הרבה למען חייליה השבויים בוייטנאם, מיהרה להתייחס לחלק מהם כאל "נעדרים", דבר שהסיר מעליה את האחריות המוסרית לחייהם. ממשלת ישראל לעומתה אינה יכולה, אחרי כל השנים הללו, לסגת מן ההכרזות המוסריות המחייבות שלקחה על עצמה. וכך, ערב עסקה שתצא או לא תצא אל הפועל, מגלה הממשלה שוב כי פוליטיקה היא רק אמנות האפשרי, וכי בניגוד לחזות המגלומנית-משהו של מעצמה כל-יכולה, שבה אנחנו נהנים להתהדר לפעמים, בעניין השבויים – לא הכל אפשרי.
זהו בדיוק המקום שבו צריך לסגת בענווה גם מן הרעיון שאפשר לפתור דילמה מוסרית באורח שייטיב עם כל בני האדם המעורבים בה. גם זה, למרבה הצער, כבר לא אפשרי. בין אם תצא העסקה לפועל ובין אם לאו, מישהו עתיד לשלם כאן מחיר כבד. כמקובל אצלנו, זו לא תהיה הממשלה – אלא האנשים שחייהם תלויים בהחלטתה.
|
