פילוסוף של ניכור
פרס נובל לא מקבלים בגלל ה'מה' אלא בזכות ה'איך', וגם אם ג'. מ. קוטזי הדרום אפריקאי כותב על נושאים שכבר זכו להערכה מצד פרסי נובל, הוא בהחלט בחירה נכונה. אריאנה מלמד על סופר של בדידות, עם מעט מאוד תקווה
בן לארץ שסועה, נושא-קולו של מצפון מוכה-אשם, איש שמלים מעולם לא חימשו אותו באופטימיות יתרה – וסופר שכמעט תמיד מצליח להפתיע במקוריות הראייה שלו ובנחישות של כתיבה שפשוט מכריחה את הקורא להתמסר לנקודת המבט של הכותב ולשאת אותה עימו הרבה אחרי הקריאה: ג'ון מייקל קוטזי הוא ללא ספק בחירה נבונה של ועדת פרס נובל לספרות, אם כי, כמו בכל שנה, גם כאן יעלו ויבואו התמיהות: הרי נאדין גורדימר, בת ארצו, כבר זכתה. ושניהם – חברים לדרך פוליטית ארוכה של מתנגדי האפרטהייד, שגם חזו בשחרורה של דרום אפריקה וגם ספגו את הלם החלום שנשבר – כותבים פחות או יותר "על אותם נושאים".
אלא שפרס נובל לא מקבלים בשל ה"מה", אלא בזכות ה"איך".
לאורך כל יצירתו, קוטזי הוא פילוסוף של בדידות וניכור, והוא מצליח לשאול את השאלות הגדולות על אודות יכולת ההישרדות האנושית בסביבה מאד עויינת. טון הכתיבה לרוב פסימי מאד, אבל לעולם תואם את קדרותם של הארועים שקוטזי בוחר, לגמרי במודע, לטפל בהם.
עוצמה וניקיון
הוא לא חלם להיות סופר. הוא רצה להיות מתמטיקאי. קוטזי נולד ב-1940 בקייפטאון, בנם של הורים מן המעמד הבינוני-הנמוך שלא העריצו את המילה הכתובה. הוא גדל בתוך תרבות של אפרטהייד שהלכה והקצינה יחד עם נעוריו, וכמו רבים מבני דורו, חשיפתו המודעת אליה ואל עוולותיה החלה רק אחרי שעזב את דרום אפריקה ועקר לאנגליה, ומצא שהוא עצמו הופך לזר, כמעט פליט, בארץ שאמנם דוברת את שפתו אבל כלל לא מסבירה לו פנים.
קוטזי סלד מן המחנק התרבותי של אוניברסיטת קייפטאון ועבר ללונדון בראשית שנות הששים, לתקופה קצרה אך משמעותית בחייו, שבה הבין כי עתיד של פקיד-ניקוב מהולל ב–IBM אינו בדיוק חלום חייו. כשחזר לדרום אפריקה, כתב תחילה עבודת מאסטר על יצירותיו של פורד מאדוקס פורד – ונדמה שלימד את עצמו משמעת כתיבה מתוך היכרות עמוקה עם המכשלות שפורד מעולם לא הצליח לעבור. העוצמה והנקיון המבני, ברומנים של קוטזי, הם תמיד אחד הנדבכים המרכזיים של ההצלחה.
אחד מספריו הראשונים שהיכה גלים גם מחוץ לדרום אפריקה היה "מחכים לברברים". בלשון פואטית שזנח אחר כך לגמרי, הוא מתאר את השבר הצפוי ואת תחושת החידלון של חברה שיודעת-לא-יודעת כי היא ניצבת על עברי פי פחת, אבל כבר לא יודעת כיצד להיחלץ משם. על "חייו וזמניו של מיכאל ק'", מסע פסיכולוגי-ריאליסטי אמיץ, זכה בפרס ה"בוקר" הראשון שלו. קוטזי הוא הסופר היחיד שזכה בפרס הבריטי היוקרתי פעמיים, ובשנית – על "חרפה". בשתי הפעמים, הוא נעדר מן החגיגות. קוטזי ידוע כסופר מסתגר שאינו מרבה להתראיין וכבר לא משמיע הצהרות פוליטיות כמו שנהג לעשות בשנות השמונים, יחד עם ברייטן ברייטנבאך, אנדרה ברינק ונאדין גורדימר, היו חוד-החנית של ההתנגדות הספרותית למשטר האפרטהייד בשנות השמונים. קוטזי אף זכה ב-1987 בפרס ירושלים לחירות האדם.
למה לי פוליטיקה?
קוטזי הוא סופר פוליטי – אבל לא רק. מדי פעם הוא מפליג לעולמות מאד רחוקים מזה שלו, כמו בנובלה היפהפיה "פו", שהיא מדיטציה ארוכה סביב חייו ויצירתו של דניאל דה פו, מחברו של "רובינזון קרוזו". הרומן האחרון שלו, שראה אור לפני שבועות ספורים ועתה, בעקבות הפרס מובטח זינוק אוטומטי במכירותיו, הוא רומן הבנוי בצורת שמונה נאומים-מונולוגים ומוקדש לחייה של סופרת בדיונית לגמרי, כמו גם למהותה של מלאכת הכתיבה.
לטעמי, הרומן הגדול של קוטזי הוא עדיין "חרפה". זוהי חווית קריאה קשה ומדכאת, שמתרכזת בשבר של החלום הדרום אפריקני החדש. גיבורה הוא מרצה מזדקן לספרות ששלטונות הקולג' שלו מאשימים אותו בהטרדה מינית, והוא פחות או יותר נמלט כשעליו אות קלון ציבורי לחווה מרוחקת, שם מנסה ביתו הבוגרת לשרוד בתנאים בלתי אפשריים. השחורים המשוחררים לא יכולים לראות בעין יפה את המשך שליטתה של הלבנה באדמותיהם, ורק מפני שהיא לבנה הם נוקמים באכזריות – אבל למרות האונס, למרות הקלון, למרות התחושה שהחיים מתפוררים והולכים במהירות מבהילה, גם הגיבור וגם ביתו מצליחים למצוא מעט נחמה – ולא פחות חשוב, קוטזי נוטע בקורא תחושה שרק הנחמות הפעוטות ביותר עדיין נגישות לנו.
אחרי "חרפה", קיבלנו שני כרכים של אוטוביוגרפיה. "נערות" ו"עלומים" מתמקדים בתחושת הניכור והבידוד של הסופר בצעירותו, טרם ידע מה יהיה ומי יהיה ומדוע. ההתבוננות המאוחרת של הסופר המבוגר בילד ובנער יוצרת מעין-אוטוביוגרפיה שבה קוטזי מתעקש להתייחס לגיבור הסיפור בגוף שלישי, וכך לא מתקרב אליו וממשיך להתבונן בו מתוך אותו ריחוק מפוכח שהוא שומר לדמויות בדיוניות.
בחירתו של קוטזי שוב טרפה את קלפי המהמרים על המועמד המוביל לקבלת פרס נובל לספרות. השנה, השמועות התרכזו במשורר הסורי-לבנוני אדוניס, שהוא ללא ספק ממבשריה ומוביליה של מהפכת השירה הערבית החשובה ביותר מזה מאות שנים. למומחים היו גם הוכחות נסיבתיות לכך שהגיע הזמן: מזה שנים רבות זוכים רק אירופים, מאז 1988 (נג'יב מחפוז) לא זכה סופר ערבי, כבר שש שנים רק מחברי רומנים זוכים. אז גם השנה אדוניס ימשיך לחכות לתורו: כיוון שהוא בן 73, מן הראוי שהאקדמיה השבדית תתעשת אם היא רוצה בו כזוכה. פרסי נובל בספרות לא ניתנים למתים, גם אם הם ראויים מאד.
לפנייה לכתב/ת 
