שלושה בדרך השנייה

לרגל המאורע כינסנו את שלושת המנכ"לים של זכייני ערוץ 2 (אורי שנער מוגדר כנשיא "קשת", אבי ניר הוא המנכ"ל), המחזיקים היום בגוף התקשורתי בעל הכוח הרב ביותר בישראל. לא נגזים אם נקבע, כי אך לפני שנים אחדות משימת הפגשה כזו לא היתה צולחת בנקל. בינתיים התחוללו שינויים. גם אצלם, גם בסביבה. תיאומים מקצועיים ביניהם עדיין בלתי אפשריים עקב מגבלות החוק, אבל מפגש כזה בחסות "פנאי פלוס" עומד גם בתקנות הקשוחות והמחמירות של הרשות המפקחת. האווירה במסעדת "אימומה" בתל אביב, מקום נייטרלי, היתה קולגיאלית. השלושה שומרים על חיוכים, נימוסים ורוח טובה. למרות התחרות ביניהם, אין הרגשה שמישהו מהם שומר אמצעי לחימה סמוי מתחת החולצה.

לשלושתם רקע רב שנים בענף הטלוויזיה. יוחנן צנגן ועוזי פלד הם בוגרי רשות השידור. פלד אף היה ממקימי הטלוויזיה הישראלית ולפני כשלושים שנה הקים את "טלעד", מתוך חזון לשדר בערוץ מסחרי. גם בחלומותיו הפרועים ביותר לא תיאר לעצמו שהחלום הזה יתגשם רק כעבור 25 שנה. צנגן, לעומתו, בילה חלק נכבד משנות ה-80 במסדרונות רוממה, עד שמונה ב-1991 למנכ"ל "רשת". אורי שנער מונה למנכ"ל "קשת" אחרי שאלכס גלעדי פינה את כיסאו לטובת נשיאות החברה. קודם לכן שימש, בין היתר, כמנהל תוכניות במינהלת ההקמה של ערוץ 2 (הנסיוני) וכמנהל בכיר בחברה ישראלית-אמריקאית להפקות לטלוויזיה.

"טלוויזיה היא דרך חיים", אומר פלד, הוותיק מבין השלושה. "תמיד יש מה לחדש, זה מה שאנו עושים כל הזמן בערוץ 10". חבריו מפסיקים אותו: "אתה מתבלבל, עוזי, ערוץ 2, לערוץ 2 אתה מתכוון!". "כן, כן, לזה התכוונתי", אומר פלד, שבדומה לחבריו, הזכיינים האחרים, מהלכות גם עליו שמועות כי הוא מברר אפשרות להתחברות לערוץ 10. "בכל מקרה, מה שעשינו אז היה סידרה של מעשים נועזים, דברים שהיו מאוד לא מקובלים ברשות השידור, למשל, ומוכיחים עצמם גם היום".

"אני בהחלט מסכים", אומר צנגן. "שנות הוותק של האנשים כאן רבות הרבה יותר מעשר השנים של ערוץ 2. והאמת, גם אם הייתי רוצה לעבור לערוץ אחר, אין לי לאן ללכת. ההשכלה שקיבלתי היתה מאפשרת לי לנהל בנק, אבל בחרתי במדיום הזה כי האפשרויות בו כמעט בלתי מוגבלות".

שנער בוחר לבטא את אהבתו לטלוויזיה באמצעות הקמפיין של רשת ABC האמריקאית, שתומצת ב"TV IS GOOD", והקמפיין של רשת NBC, שהמוטו שלו הוא "WE LOVE TELEVISION". "שני הקמפיינים לא היו מותגים, הם פשוט דיברו על האהבה למדיום. לא מזמן קיבלתי הצעה להיות מנהל בכיר בתחום התקשורת, לאו דווקא בטלוויזיה. סירבתי, כי אני פשוט אוהב את מה שאני עושה. אנחנו משלבים בין התחום התוכניתי לעסקי, השיווקי לפוליטי, וזה אולי גם סוג של שליחות".

על מה, לדעתכם, היה ערוץ 2 צריך לקבל תעודת כבוד?

פלד: "נראה לי כי שלושתנו תמימי דעים. רצח רבין תפס אותנו במוצאי שבת, ביום השידור שלי. יורם ארבל ישב באולפן 'הדקה ה-91', ושלום קיטל תפס אותי וסיפר לי מה קרה. הוריתי לא לפזר את האולפן, וארבל היה הראשון שהודיע על ההתנקשות. אותו לילה ניהלנו התייעצויות וקיבלנו החלטה משותפת, שאת האבל הזה לוקחים במלוא הרצינות. שבוע שלם לא שידרנו פרסומות, נתנו סוג חדש של טיפול באבל לאומי שלא היה מקובל קודם. אצל גידי גוב רואיינו הנכדים של רבין יום לאחר הרצח, והם דיברו בפתיחות מלאה".

שנער: "אכן, רצח רבין היה בעיני נקודת תפנית משמעותית בכינון מקומו של הערוץ בציבוריות הישראלית. קיבלנו לגיטימציה מעבר להכרה בעולם הבידור, שם כבשנו את מקומנו באופן מיידי. הייתי רוצה להדגיש גם שני אירועים אחרים. הראשון, לפני כמה חודשים, היה אירוע נוגע ללב בו נכחתי ושהתקיים בביתו של יובל תמיר, שעמד בראש העמותה של יוצאי השייטת שלקו בסרטן כתוצאה מפעילות בקישון. הוא הכריז שאלמלא הסרט, ספק אם ישראל היתה מכירה בהם כנכי צה"ל. השני הוא השידור של 'יומטוב'. ראיתי שידור דומה ב- BBC באנגליה, ורציתי לעשות זאת בארץ. יומיים לפני האירוע אנשי השיווק שלי לא האמינו שנצליח, אבל בסוף גייסנו 13 מיליון שקל. זו היתה ההוכחה ששמתי את טביעת האצבע הקטנה שלי על החברה".

צנגן: "אני קיבלתי טלפון מהרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין שחק, לאחר שידור של שישה מפרקי 'טירונות'. הוא סיפר לי שיש גידול של מאות אחוזים בהתנדבות לגולני, והרגשתי שעשינו משהו חשוב. רגע אחר קשור לעימות בתוכניתו של נסים משעל לפני בחירות 1999, שלדעתי היה לו חלק בתוצאות הבחירות".

שנער: "אחרי שהקשבתי ליוחנן ולעוזי, אני מרגיש מעט לא נוח עם התשובות. ערוץ 2 הוא קודם כל בידור. הזכרנו רגעים חדשותיים ודרמטיים, אבל אני אקדיש רגע לגמר של 'לא נפסיק לשיר'. צביקה הדר עלה לבמה וראה 6,000 איש, ושמענו שהיו יותר ממיליון הצבעות. ואז אתה מסתכל על נינט, שירי וגבסו, ומבין ששינית לשלושה הללו את החיים לגמרי, ובגללם כל אחד יכול לחלום עכשיו".

השטותולוגיה והחדשות

אתם לא חשים שבזמן האחרון רצועות שידור החדשות והאקטואליה מצטמצמות לטובת רצועות קלות יותר, כמו טלנובלות?

פלד: "לדעתי, ההפך הוא הנכון. אם מנתחים את התוכן, דווקא בשנה האחרונה הצלחנו ליצור איזושהי תפנית בתוכניות בענייני דיומא. תוכנית כמו 'עובדה' היתה רק של 'טלעד' במשך שמונה שנים, ועכשיו היא של חברת החדשות, כלומר שליש אצל כל אחד מהזכיינים. לצערנו, בכל יום שבו מתרחש פיגוע, אנחנו הראשונים לעלות לאוויר ומייחדים לפחות שעתיים שידור. חברת החדשות שידרה יותר מ-500 שעות מעבר לתיכנון בשנה שעברה, וזה בא כמובן על חשבון דברים אחרים. כולם מדברים על הדברים הגדולים והיפים שעשינו, ושוכחים את השטותולוגיה, שהיא מה שמאפשרת לנו לעשות את אותם דברים. חשוב לדעת שב-1994 נעשו יותר דרמות ישראליות משעשתה הטלוויזיה הישראלית ב-25 השנים שקדמו לה".

צנגן: "לדעתי זו לא שאלה של כמות, כי כמו שעוזי אמר, התפוקה רק גדלה. זו הבעיה הכללית של התקשורת בישראל בחודשים האחרונים. היא לא נשכנית, לא תוקפת. אולי היא עייפה, אולי מיואשת".

שנער: "אני רוצה להיות עוד יותר בוטה. יש היום במדינת ישראל שני ערוצי חדשות, הערוץ הראשון וערוץ 10, וזה כל מה שהם משדרים. אבל בטלוויזיה החדשות הן רק חלק מפונקציות רבות, והשלושה שיושבים כאן השקיעו יותר ממיליארד שקל בזה. אני לא מכיר ערוץ טלוויזיה מסחרי בעולם המערבי שהשקיע בתפוקת חדשות, בייחוד שזה כל מה שהמתחרים שלו משדרים. החיים של הציבור בישראל קשים, קשה ליצור מצב של בריחה מהמציאות, ואנחנו עושים חיבור למציאות באמצעות פנים אחרות. כיום אנו משדרים ארבע שעות חדשות ביום ומגוון סוגים של חדשות, מ'עובדה' דרך 'אולפן שישי', ואפילו תוכניות הבוקר".

האם באמת ובתמים הייתם רוצים שיהיו לכם יריבים חזקים?

פלד: "כגורמים מסחריים, נוח לנו מאוד שיותר מ-85 אחוז מתקציבי הפירסום נמצאים אצלנו. אם 50 אחוז מהם לא היו בידינו, לא היינו יכולים לתת את המגוון התוכני. ברמה הכלכלית נוח לנו, אבל האמת היא שברמה של תחרות יצירתית תמיד טוב שיש מולך מישהו שיכול להגיע להישגים טובים יותר. יוחנן ואני בוגרי המוסד הזה ששמו רשות השידור, ואני תמה איך זה שבעשר שנות קיומנו, לאחר כל ההישגים, שום דבר לא הזדעזע בערוץ הראשון. הייתי רוצה לראות מולי ערוץ טלוויזיה חזק, ורצוי בלי פרסומות".

באיזו יצירה מקורית אתם מתגאים?

שנער: "'בת ים-ניו יורק'. זו סידרה שפרצה גבולות רבים, ביניהם בשפה העברית. בסידרה הזאת שמעת עברית שבה אנו משוחחים בינינו עכשיו. ראית על המסך דמויות מהאנשים בדירה ליד, יכולת להרגיש ישראלי, להרגיש את הזיעה ואת טעם האבטיח. הסידרה הזאת היא סוג של תפנית, שבו המסך מסתכל בגובה העיניים ופוגע ישר בקישקע, לא מהמקום ממנו הסתכלה עלינו רוממה".

פלד: "אני גאה מאוד ב'החרצופים', וכל מילה מיותרת".

אורי, אתה, בתוקף תפקידך באותם ימים, היית שותף לכתיבת המכרזים לערוץ השני. עמדתם בתוואי שהוצב?

שנער: "אכן, הכנתי את המכרזים שלוש פעמים, ובמבט של עשר שנים אני יכול לומר שהילד בהחלט ענה על הציפיות. הדרמה התפתחה, והתפרצות כוח היצירה המקומית של הדור הצעיר בקולנוע ובטלוויזיה מדהימה".

פלד: "אל תשכחו תוכניות כמו 'זינזאנה', עם יותר מ-200 שחקנים. הסידרה הזאת הציגה את ישראל שלא ידועה לכל אחד. 'פלורנטין' היא הצד השני של המטבע. שמנו על המסך את הבעיות הכי בוערות של מדינת ישראל".

ונקודה מבישה?

פלד: "הייתי שמח אם עניין המסך המפוצל (שידור משחק כדורגל במוצ"ש לצד דיווח על פיגוע) היה נמחק. אחרי זה כבר למדנו את הלקח ואין יותר פיצול. עשיתי זאת מאילוץ, ואני מצר על כך".

שנער: "'החפרפרת'. זה היה הריאליטי הראשון בישראל, והוא נכשל. הכל עניין של טיימינג. תפס אותי כתב מחוץ לסט של 'קחי אותי שרון' ושאל איך אני עושה כזה דבר, אחרי הפאשלה של 'החפרפרת'. ביום בו ארגיש שאני מפחד לעשות את הצעד הבא, אסגור את הבאסטה ואלך".

צנגן: "את הנקודות המבישות אני מעדיף לא להזכיר, כי הן מערבות אנשים אחרים, ולמרות שהאחריות היא שלי, אני לא רוצה לפגוע באף אחד".

תחרות יפה שהניבה פירות

הנוחות בה שוהים השלושה זה במחיצת זה יכולה להיראות תמוהה. כל אחד מהם היה אולי שמח לקבל ערוץ משל עצמו, אך לא כל אחד היה שש לעמוד במכבש הלחצים ששלוש זכייניות צריכות לעבור ביחד. בישראל של היום, לאחר הבום התקשורתי, שורר בלגן במושגי תקשורת של העולם המערבי, בו רשויות שידור שונות מפקחות על גורמים שאין ביניהם קשר, וסטנדרטים כפולים הם עניין של מה בכך. מאידך, בימיו הראשונים של הערוץ היה ניתן להבחין בבירור בתחרות העזה בין השלוש. מספיק להיזכר במבול השעשועונים ששטף אותנו ללא הרף בניסיון למצוא את השעשועון האולטימטיבי, או בשלוש תוכניות תחקירים של שלוש הזכייניות בערוץ אחד (מישהו זוכר את "רשת חוקרת" עם רון בן ישי?)

לאיזו תוכנית פיילוט סירבתם וצפיתם בפריחתה אצל הזכיין המתחרה?

צנגן: "בזמן המכרזים היו מגעים בין 'רשת' לדודו טופז, ולא לקחתי אותו. סירבתי לכוכב שמספק תוכניות פריים טיים במשך עשר שנים רצופות, והמחשבה שהוא אולי היה יכול להיות אצלנו, גורמת תחושת החמצה".

פלד: "הציעו לי את 'כוכב נולד' ולא לקחנו, כי היתה לנו תוכנית דומה, "בראבו", אבל אני גאה לראות את התוכנית על מסך 2. אולי חלק מעמיתי לא יסכימו איתי, אבל אני חושב שאחד הדברים היפים בארץ הוא התחרות הפנימית בינינו, שהניבה פירות".

שנער: "אני רציתי לעשות את הגירסה החדשה של 'ניקוי ראש'. ראיתי בזה אתגר גדול מאוד, ונסענו לאנגליה לבדוק את האפשרות לעשות את 'ספיטינג אימאג'' של חברת 'סנטרל'".

האחראית עליכם, הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, בכלל חיונית?

צנגן: "זה גוף שאם היה ממלא את תפקידו, היה חיוני מאוד. לצערי, הרשות מחטיאה את מטרותיה האמיתיות, מה שהופך אותה למאוד לא רלבנטית, כאשר בידיה מגוון סמכויות לא הגיוני שהמחוקק נתן לה. צריך לסמוך על הזכיינים, שזכו ביושר במכרז. הרשות צריכה להיות גוף על מווסת ולהתוות דרך על. מה שקורה בפועל, זה שהיא הפכה להיות מבקר המדינה, אולי אפילו יותר אינטנסיבי ממנו, במקום לקדם צרכים".

פלד: "אין לנו ברירה אלא לחיות עם הצרה הזו. רק שר אחד, משפטן במקצועו, רובי ריבלין, הבין את האבסורד של הגוף המפקח בלי שיניים, שרוצה לנשוך מישהו עם שיניים. צריכים כאן גוף בסגנון ה-FCC, רשות תקשורת עליונה. יש רשות שידור, רשות שנייה, מועצה לכבלים וללוויין, ולכל אחת התקנות שלה שנוגדות תקנות של האחרת, עודף רגולציה. הדוגמה הכי פשוטה - בערוץ הראשון עד לא מזמן לא היו חדשות ב-23.30; היו ב-23.44, או בשעה שבה נגמר הסרט. אצלנו חייבת להיות מהדורה בחצות בדיוק, שעות קבועות, ואני אפסיק סרט באמצע בשביל זה. היום לממונה על ההגבלים העסקיים יש יותר שליטה על השידורים שלנו מאשר לנו. בשנה וחצי שערוץ 10 קיים, החוק השתנה עבורו שלוש פעמים".

שנער: "הרשות היא רק מרכיב אחד בתוך הרגולציה. ב-1998 ניגשנו למכרז לבקש הארכת זיכיון. גם לפני חודש ניגשנו למכרז, ובילינו מאות שעות בכנסת במקום באולפני טלוויזיה. גם בצד העסקי וגם בצד המקצועי אני לא מכיר מנהל שיודע לתכנן את עתידו לשנה וחצי, וזאת ההוויה שאנו חיים בה בחמש השנים האחרונות. במציאות של חיבור בין כסף, פוליטיקה ותקשורת, אופק לעסק זה לא דבר מובן מאליו. תעשיית הטלוויזיה בארץ על הפנים, הערוץ הראשון לא נותן שום עבודה, בערוץ 10 אנחנו יודעים מה החובות כלפי יוצרים, ואנו עובדים מעכשיו לטווח של חצי שנה, כי לא ידוע לנו מה יעלה בגורל הזיכיון. עבדנו ארבע שנים על סידרת דרמה חדשה עם משה איבגי, ואף אחד מאיתנו לא ישקיע כסף אם ניגשים בקרוב לעוד מכרז. הפוליטיקאים מפחדים לתת רשיונות, כי משמעותם איבוד שליטה שלהם".

אתם לא חוששים שאיגוד המפרסמים ינסה לסגור לכם את הברז, כי אין תחרות ואתם דורשים יותר מדי כסף עבור פירסום?

פלד: "איגוד המפרסמים כבר מדבר על זה. אבל מחירי הפירסום במדינת ישראל הם זולים, ובהשוואה לעולם המערבי אפילו זולים מאוד".

ומה עם ערוץ 10?

מה התסריט שכל אחד מכן רואה לגבי ערוץ 10?

צנגן: "אני מוכן להסתכן ולומר שערוץ 10 יישאר".

שנער: "הבעיה של ערוץ 10, אפרופו סאבא וסבתא, היא לא 10 מיליון דולר. החוב שם מוערך בכ-430 מיליון ש"ח. יש בעיה שנקראת מוצר, ואם יש לו רייטינג אז יש פרסומת ויש הכנסות. לזה קוראים עסק, הישועה לא תבוא ממיליון פה או שם. אם ערוץ 10 ייסגר, האלטרנטיבה לדעתי תהיה רעה, מכיוון שהמחוקק לא יעמוד בלחץ של הכבלים והלוויין ויתיר שידורי פרסומת בשיטת הסלאמי. בגדול, תחרות עושה טוב לכולם, אבל אם הרגולטור ימשיך לחשוב שאנחנו האלטרנטיבה ל-BBC או לערוץ הראשון, אז הוא לא מבין את הקשר בין כלכלה לטלוויזיה מסחרית".

פלד: "למרות שאורי סייג את הדברים, ערוץ 10 לא ייפול, כי יש יותר מדי כוחות שחושבים שצריכה להיות תחרות. מדינת ישראל בסך הכל קטנה מאוד, כמו עיר שדה אמריקאית גדולה, ואני משוכנע שערוץ 10 בא טרם זמנו. אולי הוא היה צריך לעלות בזמן אחר, כשהכלכלה בסדר והמצב הבטחוני טוב יותר. לדעתי, הוא ימשיך לפעול, אבל במתכונת אחרת".

אילו תכונות דרושות למי שיחליף אתכם בעוד כעשר שנים, ואיך בכלל תיראה הטלוויזיה אז?

"פלד: "קודם כל, וזו הצהרה, זה יהיה בעוד פחות מעשר שנים. שנית, אנחנו לא יודעים בפני אילו שינויים טכנולוגיים אנו עומדים. הטלוויזיה כמו שהיא היום, מיצתה את עצמה. אני מעריך שהתפקיד שלנו לא יהיה קיים יותר. כל אדם יוכל לבחור את התוכן שלו מתוך מאגרי מחשב עם המון תוכניות. לא יהיו תחנות שידור, אלא תחנות ביתיות שיעשו את העבודה".

שנער: "אני מסכים עם עוזי שטכנולוגיה היא המפתח. החודש קורים בארה"ב שלושה דברים: נולדת תוכנית הטלוויזיה הראשונה בלי פרסומות קונבנציונליות אלא רק פרסומות סמויות, עכשיו משודרת סידרת דרמה בת דקה בתוך מקבצי פרסומות, ו-NBC מעלה מיני סידרה שתשודר כל שעה עגולה במהלך הערב. זה ביזנס שמשתנה כל הזמן, זה לא טלוויזיה, פשוט צריך לדעת כיצד להעביר תוכן לאדם, לא משנה באיזה מדיום".

צנגן: "אני אהיה יותר קונבנציונלי. קודם כל, אני מבטיח שאפרוש תוך פחות מעשור. שנית, לדעתי פשוט צריך לדעת כיצד להשתמש במדיום באמצעות תכנים מתאימים. אדם צריך לשאת בתפקיד מתוך אהבה גדולה לטלוויזיה".