שתף קטע נבחר

לא קלה דרכו

הנריך היינה, שהמיר את דתו בגרמניה של המאה ה-19, לא זוכה להערכה ממערכת החינוך בישראל. אריאנה מלמד על משורר גדול שידע סבל וכאב, ובכל זאת בחר בחיים

שנתיים לפני שראה אור "ספר השירים" שלו, ניסה המשפטן הטרי הארי היינה לקבל משרה בשירות הציבורי בגרמניה. הוא לא היה נלהב לרעיון, אבל כבן-חסותו של דודו העשיר, הבנקאי סולומון היינה, פשוט לא היתה לו ברירה. הדוד מימן את הלימודים, אחרי שהיינה הצעיר נכשל בנסיונותיו להיות בנקאי וסוחר-קמעונאי. ב-1825 לא היה ליהודי כל סיכוי לקבל משרה בפקידות הגרמנית אלא אם כן ימיר את דתו. היינה קיבל שם חדש – כריסטיאן יוהאן היינריך היינה. הוא היה בן 28 ויותר מכל רצה להיות משורר. כאז כן עתה, קשה לחיות משירה. המרת הדת היתה הסיכוי היחיד לחיים של רווחה מסויימת, וכמו אלפי יהודים בגרמניה של עידן ההשכלה, היינה קילל קצת והיה לנוצרי.

 

עד היום, זו הסיבה העיקרית שהוא לא מהווה חלק ממחזור הדם של תרבות השירה העברית. העובדה שכתב גרמנית אינה מהווה בעייה: יש תרגומים מצויינים. העובדה שרק יהודי יכול היה לכתוב פואמה כמו "בלשצאר", או לשזור מוטיבים יהודיים בשירה טרגית וקומית כאחד (היינה הוא מחברו של "האודה לצ'ולנט", מן השירים היותר מצחיקים של התקופה הרומנטית), העובדה שהיה אחד מגדולי המשוררים של גרמניה בעידן הפוסט-רומנטי, אם לא הגדול מכולם – כל אלה כנראה לא הרשימו את פרנסי מערכת החינוך בישראל. במשך שנים התנהל אף מאבק מטומטם נגד הרעיון, לקרוא רחוב אחד במדינת היהודים על שמו.

 

מלך הבלאדות

 

כבר ב"ספר השירים" ניכר היה, שאין זו יצירת ביכורים אלא מלאכתו של משורר שניחן בתפיסת עולם פואטית מגובשת לגמרי. לא תמצאו בהם השגבה אוטומטית של אהבה ומוות, כמו למשל בכתבים של גיתה ושל שילר, אלא ראיית עולם מפוכחת יותר, צינית אפילו, שמעמידה בספק את עצם ההנחות הגדולות של התקופה הרומנטית – כי המוות ראוי מאד, כי הוא שחרורו של האדם מכבלי הוויה משתקת, וכי לאדם נועד גורל של ניכור טוטאלי לעולמו. היינה, אני חושבת, בחר בחיים. גם בכך היה משורר יהודי. וודאי באירוניה הדקה שהיתה הנשק האפקטיבי ביותר שלו נגד העולם.

 

"ספר השירים" סימן אותו מייד כמשורר נחשב ומוערך, אבל בזה, כידוע לנו, אין פרנסה. היחסים עם פטרונו-דודו הלכו והעכירו, והיינה המשיך לכתוב ופרסם ארבעה כרכים של "תמונות מסע", יצירות פרוזה שהן עירוב מעניין של הגיגים לנוכח מראות הטבע יחד עם קטעים אפוריסטיים-פילוסופיים ומחשבות על הרעיונות הפוליטיים המובילים בתקופה. בין היתר, אפשר למצוא בהם התלהבות עצומה מנפוליאון. לז'אנר הזה, שהיינה היה החלוץ שלו, קמו אינספור מחקים במאה ה-19.

 

ב-1831 נמאס לו באופן סופי מן הדוד ומגרמניה, עימה ניהל יחסי אהבה-שנאה לאורך חייו הפואטיים והוא עקר לפאריז. תחילה נסחף מעט באידאולוגיה הסן-סימונית וחבר לתנועה שהאמינה בסוציאליזם מופשט ובצורך לאחד בין רעיונות יהודיים ונוצריים וליצור דת חדשה. אחר כך נואש מן הרעיון, אך לא מן הכתיבה הפוליטית. הוא התפרנס מעיתונאות, המשיך לכתוב שירים, ובכרך "שירים חדשים" שראה אור ב-1844 אפשר למצוא התמתנות נוספת של תמונת העולם הרומנטית בצד בלאדות פשוט נפלאות – הוא היה מלך הז'אנר הזה, שבו כתב כל חייו.

 

כמה מן השירים של היינה ראו אור בעיתונו של קארל מארקס: השניים היו מיודדים, אם כי היינה מעולם לא השתכנע בעליונותו של הרעיון הקומוניסטי.

 

היה לו טוב בשנותיו הראושנות בפאריז. משוחרר מעול הציות לדודו, אהוד ומוערך בסלונים ספרותיים – אפילו אהבה מצא. זו היתה זבנית חסרת השכלה שהוא קרא לה מאתילד וגם נשא אותה לאישה אחרי שהיתה פילגשו שנים אחדות.

 

המשורר הנעלם

 

אפשר היה לעזוב את גרמניה, אבל גרמניה לא הניחה לו. ספר ובו ביקורת פוליטית-פילוסופית על ההיסטוריה הגרמנית חולל נסיון לצנזר את כל יצירותיו במולדתו. הדוד מת – והיינה ניהל מאבק ירושה מתוקשר מאד ומביך, שבסופו ויתר על הזכויות לפרסום זכרונותיו, וגם הסכים שמשפחת הדוד תצנזר את כל יצירתו לפני פרסום, תמורת קצבה מנחלתו של הדוד.

 

שמונה השנים האחרונות שלו היו פוריות מאד מבחינה שירית, אבל היצירות שנכתבו בהן נוצרו בכאבים עצומים – וזה לא דימוי. היינה לקה בסדרה של מחלות מין ששיתקו אותו, גרמו לו עויתות קשות וייסורי תופת. הוא היה מרותק למיטתו רוב הזמן ועיוור למחצה. "רומנסרו", יצירת המופת של ימי התופת, היא נסיון אחרון להגיע לפיוס עם אל, שהיינה - שוב, במסורת המיוחדת ליהדות מאז ימי איוב – ראה בו בן שיח אישי לבירור מצבו העגום של האדם על פני האדמה. "שירים מ-1853 ו-1854", ספרו האחרון, המגלם את הויתור המוחלט של היינה על הרומנטיקה, והוא אוסף של שירים קשים, מרים ויפהפיים. היינה מת ב-1856 ועצמותיו טמונות בבית הקברות במונמארטר בפאריז.

 

מנוחה לא היתה לעצמות האלה. כיוון שהגותו הפוליטית היתה שנויה במחלוקת בגרמניה וכיון שאיש לא שכח לו את יהדותו, גם האומה הגרמנית לא ידעה להנציח את זכר בנה המשורר. עם עלייתם של הנאצים לשלטון אירע מה שהיינה חזה פעם בפרץ של קדרות: "במקום בו שורפים ספרים ישרפו גם בני אדם". לשיריו-שלו נועד גורל אחר, לא פחות כואב. כמה מהם, כמו "לורליי" המופלא, היו שגורים בגרמניה כמו "אל הציפור" אצלנו – והנאצים לא יכלו להשמיט אותם מן האנתולוגיות. מה שבחרו לעשות הוא לכתוב בצידם: "שם המשורר אינו ידוע".

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים