100 הגדולים: מקומות 60-79

79. שלמה ארצי – דרכים (שנת 1979)

כשהוא מתאושש מהשפל של אמצע שנות השבעים ניגש ארצי לתקליט הזה ברוח טובה, ובלי כובד ראש. השילוב עם גרי אקשטיין הוליד אלבום קליל, אבל לא נטול בשר. השירה של ארצי נשמעה צלולה מתמיד, והלחנים הקליטים שחיבר ביססו את מעמדו כאלטרנטיבה לזמרי הרוק הכבדים והרציניים יותר - בתור מי שנע יותר לכיוון הפופי, עם דגש רומנטי מובהק שהמיס את לבבות המעריצים והמעריצות. (ג.ק.ע)

הסוכריה: שינויי מזג האוויר

דבר הגולשים: "באלבום יש שירים נעימים, נוגעים ללב, 'שלמה-ארציים' במלוא מובן המילה".

78. ג'ימי הנדרקיס - Are You Experienced? (שנת 1967)

שורשי כמו בלוז הדלתא-מיסיסיפי של רוברט ג'ונסון, ניסיוני ואוונגארדי כמו אורנט קולמן, פאנקי כמו ג'יימס בראון, טכנולוגי כמו לס פול, ופסיכדלי להפליא. הנדרקיס גילה את הפנדר סטראטוקאסטר (אגב שיפור טכנולוגי שלה) ואת מגבר המארשל הגדול, והמציא – תוך שהוא נעזר בוואה-וואה, ידית הוויברטו ואפקטים נוספים - שפה חדשה לנגינה בגיטרה חשמלית. השירים הכי טובים, נאמר Purple Haze, חיתנו למהדרין תרבות שחורה ולבנה. אלבום אמיץ, מלא אמביציה, שנשא עמו 200 שנה של מוזיקה שחורה (וששחורים לא רצו לרכוש). (א.ק)

הסוכריה: The Wind Cries Mary

77. אהוד בנאי והפליטים - האלבום הראשון (שנת 1986)

השילוב בין החום והאנושיות של אהוד בנאי, לבין צלילי הרוק המונוטוני שהביא יוסי אלפנט, יצרו עולם מוזיקלי חדש ומרהיב. בנאי הגיע לתקליט הבכורה שלו כשהוא כבר בשל ומבוגר ובעל מטען רגשי ואמירה חברתית נוקבת. אלפנט הגיע כגיטריסט ומוזיקאי שניצב בשורה הראשונה של המתרחש באותם ימים בבריטניה. התוצאה היתה מקבץ של שירים אדירים, שהחלו את הקריירה המופלאה של בנאי. (ג.ק.ע)

הסוכריה: "עבודה שחורה"

דבר הגולשים: 'יש המון אלבומים אך אלבום זה משמיעה ראשונה יש לי אליו התחברות כמעט מיסטית. כל שיר נותן לי בוקס בבטן ומטלטל אותי עד עצם היום הזה ואני כבר בן 37. חטיבת קצב מדהימה עם ז'אן ז'אק על התופים סמטנה על הבס אלפנט בגיטרות. לא יכול להסביר זה בנימי נפשי".

האלבום המורכב והמוצלח ביותר של להקת המטאל. סימן ההיכר של הלהקה, הדו קרב לגיטרות, הגיע לשיא של מורכבות הרמונית. דומה שמבחינה מוזיקלית מעולם לא היה הרוק הכבד מתוחכם יותר, גם אם טקסטואלית נשארו המיידנים פרימטיבים למדי. (ג.ק.ע)

הסוכריה: Infinite Dreams   

דבר הגולשים: "להקת המטאל הגדולה ביותר בעולם בשיאה... יצירת אומנות"

75.רדיוהד – Kid A (שנת 2000)

אחרי ההישג של "או.קיי קומפיוטר", כשהציפיות מאלבומה הבא של רדיוהד נסקו לשחקים, החליט תום יורק להרוג את הרוקנ'רול במטרה להציל את הלהקה. האלבום עסק – נחשו מה - בניכור, אלא שיורק רכש את הקטלוג "ווארפ", הצהיר כי מאס במלודיות, ושכנע את חבריו להגיש את האלבום הכי אלקטרוני-ניסיוני שלהם (ג'וני גרינווד תירץ את השינוי בכך שהם כבר גנבו את כל הגיטרות מהפקיסיז). המבקר הבריטי סיימון ריינולדס היה בטוח כי הם מצילים את הרוק הבריטי מתחלואי הבריט-פופ; אני חשבתי שזה אלבום די מגניב לארוחת ערב. (א.ק)

הסוכריה: Everything is In The Right Place

דבר הגולשים: "התקליט הכי טוב של הלהקה הכי טובה"

74. סאונדגארדן – Superunknown (שנת 1994)

כריס קורנל, מהצעקנים הכי גדולים שידע הרוק מאז רוברט פלאנט של לד זפלין, היה זקוק למוזיקה ברמה של הזפלינים, ו"Superunknown", שחיבר מטאל עם פסיכדליה, היה זפליני להפליא ותאם את מידותיו של קורנל. ריפים גדולים, סינקופות למכביר, שירה חזקה וסאונד מלאכי, הפכו את האלבום למוצר חובה אצל מתבגרים, מפיקים וטכנאי קול (שזה פחות או יותר, אותו דבר). (א.ק)

דבר הגולשים: "האלבום הטוב ביותר של הלהקה האהובה ביותר שלי. 16 שירים מצויינים שנעים בין הסגנונות באופן מושלם עד שיר מס 15 love is like suicide השיר הטוב בעולם מבחינתי. ניתן לציין גם את איכות הנגינה על כל הכלים כולל מיתרי הקול של הזמר כריס קורנל"

73. ג'ף באקלי – Grace (שנת 1994)

אלבום הבכורה של ג'ף באקלי (בנו של טים) הציג לא רק שירים ועיבודים טובים, אלא בעיקר את יכולותיו הווקאליות. היה זה השילוב בין טווסות לרגישות שגרמו לבאקלי ג'וניור לרגש מיליונים ברחבי העולם. הוא נשמע כמו רוברט פלאנט מבלי הגוון המטאלי, או כמו ואן מוריסון פחות בלוזי ויותר אופראי. הרגשנות המוחצנת הרתיעה מבקרים רבים, אבל באקלי נותר סוכריית פופ יעילה להפליא. (א.ק)

הסוכריה: last Goodbye

72. הסטון רוזס – The Stone Roses (שנת 1989)

ההייפ התקשורתי המוטרף שליווה את הלהקה המנצ'סטרית רק עשה לה נזק והפך את האלבום הזה לאחד מהיותר אובר-רייטד בכל הזמנים. עם זאת, במבט רטרוספקטיבי, גם אם יצירת הביכורים של הסטון רוזס לא הציגה משהו, נאמר, ש"הבירדס" לא עשו קודם, הוא נותר אחד האלבומים הבריטיים הכי חשובים של העשור של מגי תאצ'ר. לפני הכל, הוא היה התשליל המופלא לצליל של האייטיז: הגיטרה של ג'ון סקוייר היתה במרכז, השירה של איאן בראון חבויה בתוך המיקס, וחטיבת הקצב שדדה את כל הדברים הטובים של הפאנקי השחור. הלחנים היו חזקים, נשזרו רמזים פוליטיים ("ביי ביי באדמאן", הם שרו לתאצ'ר) והאלבום, בכלל, הריח מאקסטזי, אבל הוא בעיקר היה סאגה על צעירים שמתים להיות נערצים. (א.ק)

הסוכריה: I am The Resurrection

71. מייקל ג'קסון - Thriller (שנת 1983)

אחד האלבומים הנמכרים בתולדות המוזיקה. ג'קסון הצליח לחבר באופן מושלם בין הצלילים של המוזיקה השחורה שהביא מההרכב המשפחתי ומהזמרים הגדולים של מוטאון, לבין הפקת פופ נוצצת ופיל של דיסקו. השימוש המושלם בפורמט החדש שבא לעולם - הווידאוקליפ - בשילוב עם צעדי הריקוד המנצחים, שיגר את ג'קסון למקום הכי גבוה שכוכב רוק השכיל להגיע אליו. משם הנפילה, היתה, איך לא, כואבת במיוחד. (ג.ק.ע)

הסוכריה: Billie Jean

דבר הגולשים: "גדלתי על השירים הנפלאים שישנם בדיסק זה. מגיל צעיר, כשהיתי בת שש ועד היום המלודיות הללו עזרו לי לעצב את הנפש המוזיקלית שלי. בדיסק זה ישנם שירים כמעט מכל ז'אנר קיים כדיסקו ורוק ועוד רבים וטובים אחרים, אשר הצליחו לגעת בנימי נשמתי וחדרו עמוק אל תוך ליבי ונשארו שם עד היום".

70. שלום חנוך – חתונה לבנה (שנת 1981)

כשהוא כואב את גירושיו ניגש שלום חנוך ליצירתו האישית ביותר. לואי להב יצר את הסאונד הקשוח והמנוכר, וחנוך הביא את הביצים והנשמה - ואת הקרביים אותם שפך לאוזני הציבור. הצליל הקשוח והמדויק, ביחד עם הכנות הבלתי מתפשרת, יצרו את אחד התקליטים האהובים ביותר של שנות השמונים, שהפך לאבן דרך בתולדות הקריירה של חנוך בפרט, והמוזיקה בארץ ככלל. (ג.ק.ע)

הסוכריה: "הו את"

דבר הגולשים: "התקליט הכי גדול של שלום, שהוא הזמר הכי גדול שלנו. לא קל להתרגל לצליל של התקליט, אבל שווה לעשות את זה".

69. הדורז – The Doors (שנת 1967)

בתור להקה שהתקשתה ליהנות מחסדי המבקרים (עבורם, ג'ים מוריסון היה יותר מדי מלא בעצמו), המוזיקה של הדורז (בהפקתו של פול רוטשילד, מי שעבד עם "Love") נותרה ורסטילית ועשויה באופן מופתי. למוריסון היו פה רגעים טובים במיוחד כתמלילן כמו ב-The Cristal Ship, אבל אלבום הבכורה הציג לא רק שירים נצחיים, אלא גם את אחד הגלגולים הראשונים לחיבור בין רוק, דרמה ותיאטרון. פסימיים מדי מכדי להיות היפים, הם נשמעו כמו גרסה מרגשת לטריפ רע של אל.אס.די, מציתים את אמריקה בסקס ואש. בזמנו האלבום הוצג על ידם רק כ"מפה למוזיקה שלנו", אבל היה זה הישג נדיר שרק אלבומם האחרון של הדורז LA Woman הצליח אולי לשחזר. (א.ק)

הסוכריה: The End

68. משינה - העמותה לחקר התמותה (שנת 1990)

אחרי שחזרה למסלול ההצלחה בזכות אלבום האוסף והלהיטים החדשים "רני בפריז" ו"בדרך אל הים", הוציאה משינה תקליט פופ לא מתחכם, עמוס בלחנים פשוטים וסוחפים ומילים הומוריסטיות, שאפשר לפזם ליד המדורה, לצד כמה שירים מורכבים ועמוקים יותר. התקליט נשען בכבדות על הסיקסטיז, עם הדהוד קל גם לגל החדש של האייטיז. השירים הקליטים זכו להצלחה רדיופונית גדולה וכך גם סיבוב ההופעות. (ג.ק.ע)  

הסוכריה: "למה לי פוליטיקה עכשיו?"

דבר הגולשים: "משינה היא הלהקה האהובה עלי ובדיסק הזה באים לידי ביטוי השילוב של רוק ישן עם ישראליות, טקסטים שנונים ומוזיקה כיפית, ולפעמים גם עמוקה"

67. קאונטינג קרוז – August and Everything After (שנת 1993)

ב-93', שעה שנירוונה ופרל ג'אם ניסו לענות להצלחה באלבומים לא-קומיניקטיביים-במתכוון, הצליל החם בעל המורשת של הקאונטינג קרוז נתפס בעיני צעירים ישראלים רבים (למשל, עברי לידר, שמאוד הושפע מהם) כמקום שפוי להיאחז בו. המפיק טי-בון-ברנט תפס את רוח העבר עם כוח רלוונטי לתקופתו, ומיצב את הקול של אדם דוריץ ככוח מוביל. האלבום פלירטט עם דילן, הבירדס, להקות החוף המערבי, והיווה מעין סיכום של הפולק-רוק האמריקני לדורותיו. מיסטר ג'ונס כבש במהרה את הרדיו, ווינונה ריידר נכנסה לתמונה, ואחרי ההייפ התקשורתי נחטפו לא פחות מ- 8 מיליון עותקים. (א.ק)

הסוכריה: Mr. Jones

דבר הגולשים: "אלבום הבכורה של הקאוטינג קרוז, אלבום עדין ורגיש. כל שיר באלבום הוא מיוחד במינו וזוכה לקולו המרטיט של הסולן. שילוב מוצלח מאוד בין המלים החזקות למוזיקה".

66. דפש מוד – Violator (שנת 1990)

אחת הלהקות האהובות של תחילת האייטיז ואחת הבודדות שהשכילה להשתנות, להתבגר ולשרוד גם בניינטיז, למרות צרות הרוקנ'רול הרגילות. באלבום הזה הותך צליל הגל החדש שפרסם את הלהקה לתוך מבנים של רוק איצטדיונים. התמהיל בין הרגש המפעפע לבין הניכור של הסאונד יצר פסיפס ששאב פנימה גם את המעריצים הישנים וגם חובבים חדשים, מכר מיליונים רבים והפך את הלהקה לאחת המצליחות ביותר בעולם. (ג.ק.ע)

הסוכריה: Enjoy The Silence

דבר הגולשים: "דפש מוד להקה ענקית. ויולטור הוא הגרסה המאוזנת בין נטייתה לרוק גיטרות לבין מוזיקה אלקטרונית שמיימית".

65. איפה הילד – זמן סוכר (שנת 1993)

עם מעט מאוד ידע מקצועי אבל עם המון תשוקה ולהט נכנסו חמי רודנר, אסף שריג ושאר חברי הלהקה לאולפן. התוצאה היתה אלבום רוק שתפס דור שלם במילים הישירות שלו, בתחושות הבלבול, בערבוב של האלכוהול הזול, הסיגריות הזולות עוד יותר והאהבה הזולה מכולן. החיבור לשאר דור להקות הרוקסן והמידבר הוליד לרגעים בודדים את התחושה שסצינת רוקנ'רול של ממש נולדת בו. 10 שנים אחרי, נשארנו בעיקר עם הזכרונות. (ג.ק.ע)

הסוכריה: מה שעובר עלי

דבר הגולשים: "עד היום אני זוכר איך היינו מסתובבים בשכונה עם הדיסק הזה בפול ווליום באוטו וחולמים להתאהב, להשתכר, ולהזדיין כמו חמי".

64. תמוז – סוף עונת התפוזים (שנת 1976)

בעוד הרוק הישראלי נשען בכבדות על צלילים אקוסטים רגועים, החליטו שלום חנוך, אריאל זילבר, איתן גדרון, יהודה עדר ומאיר ישראל להתחבר לחשמל. התוצאה היתה רוק מטלטל, מיני ובוטה שנכשל מסחרית - אבל פרץ את הדרך לכל הרוקרים שיבואו לעתיד, מפורטיס שהיה חשמלאי בסיבוב ההופעות של תמוז, ועד ללהקות הרוקסן. ההפקה האגרסיבית של לואי להב לשירים שברובם נכתבו כרגועים ושקטים יותר הולידה סטנדרט שישלוט ברוק הישראלי שנים לא מעטות, אבל למרות התשבוחות - הלהקה לא שרדה לתקליט השני. (ג.ק.ע)

הסוכריה: "אנ'לא יודע איך לומר לך"

דבר הגולשים: "אלבום עם רגש מתפרץ של נעורים. כשאני שם את התקליט אני מרגיש שאני יכול לפרוץ את כל גבולות הנורמליזציה".

63. משינה – מפלצות התהילה (שנת 1992)

בוקר אחד התעוררו יובל בנאי, שלומי ברכה ושאר המשינאים, והחליטו שבא להם לתת ברוק האלטרנטיבי. הפיקסיז גויסו לצרכי השראה, הגיטרות חוברו לדיסטורשן, והתוצאה היתה אחד האלבומים הרועשים והמוטרפים ביותר שיצאו בישראל. הקהל הוותיק של אוהבי משינה התקשה להסתגל לשינוי, אבל מעריצים חדשים גילו את הלהקה, שאף יצאה לסיבוב הופעות מחורע ומוצלח למדי. (ג.ק.ע)

הסוכריה: "ססיליה אן" של הפיקסיז הופך ל"שלומית בונה סוכה". מיזוג גלויות מושלם

דבר הגולשים: "סוף סוף משינה הוכיחו שגם להקה ישראלית יכולה לתת בראש"

62. קולדפליי – Parachutes (שנת 2000)

מי היה מאמין שפעם עוד כינו אותם "רדיוהד" החדשים. כמו כל הרכב רוק שהביא את העולם על ברכיו, קולדפליי ניחנה בזמר כובש (כריס מרטין) וגיטריסט מעניין (ג'ון באקלנד). הדרך בה המפיק קן נלסון חיבר בין קול המאהב המושלם של כריס מרטין לבין צליל רוק אקוסטי חף מקיטש ראויה לציון. כמו כל הרכב גדול, הם ניחנו במזל מדהים, והצליחו להציג את המובן מאליו בצורה מקורית. הפנים של מרטין, יש לציין, שהציגו דימוי חדש ועדכני של כוכב רוק, היו אידיאליות ל-MTV. עם זאת, מה שנשאר מהאלבום הם אי אלו להיטי ענק חפים מזיוף. כולל את "דונ'ט פאניק", "שיבר", "ילו", ולא היה צריך יותר מזה כדי להרשים את גווינת' פלאת'רו. (א.ק)

הסוכרייה: Spies

דבר הגולשים: "מדהים. הקול, הצלילים, הסגנון הייחודי. כל שיר שם יצירת מופת. תקשיבו לשיר האיכותי ביותר בדיסק - Shiver - ותבינו מה זאת איכות"

61. מטאליקה - Ride the Lightning (שנת 1984)

תקליטה השני של להקת המטאל המצליחה מכולן, שמציג את הנוסחה הבסיסית של הלהקה כפי שגובשה בתקליט הבכורה, אבל עם מילים קצת יותר מתוחכמות ולחנים עשירים יותר, שהבדילו אותם משאר הלהקות בתחום. מעריצי הלהקה שומרים אמונים ליהלום הזה, גם אם הוא עדיין לא היה מלוטש לחלוטין. (ג.ק.ע)

הסוכריה: For Whom The Bell Tolls

דבר הגולשים: "אין מה להגיד: פשוט מילים ומוזיקה מעולים"

60. החברים של נטשה – רדיו בלה בלה (שנת 1994)

אולי הפרוייקט השאפתני ביותר שנוצר בארץ. אלבום קונספט, על המתרחש בתחנת רדיו דמיונית. השירים נעים בין פופ, רוק, דאנס - בהפקה יוצאת דופן באיכותה ועם מגוון מרשים של לחנים מצויינים. השליטה המסחרית של הלהקה בפרוייקט הוכיחה את עצמה, כשלראשונה היא ראתה רווחים מהפופולריות שלה, מה שלא עזר לה לשרוד, והוויכוחים הפנימיים פירקו אותה תוך זמן קצר. (ג.ק.ע)

הסוכריה: שברי את הטלוויזיה

דבר הגולשים:  "רעיון ענק, ביצוע מושלם, הפקה שלא נראתה כמוה בארץ, סוללת עצומה של כוכבים שנתנו את קולם לאלבום, טקסטים אדירים, עיבודים מרגשים ומקוריים. הרמה שמצופה משניים מהיוצרים מהגדולים ביותר בארץ - מיכה שטרית וארקדי דוכין, ויותר. במילה אחת - גאוני".