בלבלי אותו
ההסתדרות הוכתה בהלם מפסיקת בית הדין לעבודה היום לפנות בוקר. אבל מה עם העובדים? ההורים? הנוסעים בתחבורה הציבורית? ובקיצור: למה אי אפשר להודיע לאזרחי המדינה על דברים כאלה בשעות נורמליות. סל צריחה של השבוע מוקדש לנפגעי המיני שביתה באשר הם. בשם הסובלים כתב שלומי דונר
בישראל, כמו בישראל, שום דבר לא עובד כמו שצריך, ואפילו כשרוצים לשבות ומודיעים על הכל מראש וכחוק – זה לא יוצא אל הפועל. ומי ניזוק מכל הפרשה? כמובן שהאזרחים. כי ללכת לישון בלילה מתוך ידיעה שיש שביתה, ולקום בשש בבוקר לבלבול אחד גדול, זה ממש לא לעניין.
למה, לעזאזל, אי אפשר להחליט את מה שהחליט בית הדין לעבודה בשעות אחר הצהריים או הערב של אתמול? למה בעצם הדיון בבית הדין לארצי לעבודה החל רק ב-23:00? ובמחשבה שנייה – למה כל הדיונים החשובים נעשים כאן בשעות הלילה המאוחרות? האם המטרה היא להתיש אחד את השני, או את האזרחים.
בכל מקרה, הבלבול שחל הבוקר היה גדול, ואין אחד שלא נפגע ממנו. סל הצריחה של השבוע יוקדש למיליוני המבולבלים שקמו הבוקר ולא ידעו מה לעשות עם עצמם, עם הילדים והאם להגיע לעבודה.
1. יו"ר ועד עובדים
וואלה, לא יודע איך לאכול את הפסיקה הזאת של בית הדין לעבודה. מה זה ארבע שעות שביתה? זה כמו ללכת עם ולהרגיש בלי: הבטחנו מגה, קיבלנו מיני. מהבוקר הסלולרי שלי לא הפסיק לצלצל ושואלים אותי מה לעשות: להגיע לעבודה עכשיו? להגיע ב-10? להגיע ב-12? לא להגיע בכלל? ואני, אין לי תשובות ואני לא ידעתי מה להגיד לעובדים.
האמת, גם לפרץ אין תשובות כי הצפרדע שהאכיל אותו בית הדין סתמה לו את הפה. בינתיים העובדים מבולבלים, אני מבולבל, פרץ מבולבל והציבור כולו מבולבל. דבר כזה אני לא זוכר שהיה. לעבודה, בכל מקרה, כבר חזרנו, אבל מבולבלים.
2. עובד המדינה
הלכתי לישון אתמול בלילה אחרי חצות, מתוך ידיעה שמחר אני לא הולך לעבודה. קמתי בבוקר, פתחתי את הרדיו ולא הבנתי מה קורה. שובתים 4 שעות, אז האם זה מ-06:00 עד 10:00 או מ-08:00 עד 12:00. התקשרתי לוועד, אבל גם שם לא ידעו מה להגיד לי. האמת, אף אחד לא ידע מה לעשות. בסוף קמתי והלכתי לעבודה. נמאס לי כבר מכל הטרטורים האלו.
ואני לא מדבר על 10,000 עובדי התעשייה האווירית, שרובם מגיעים לעבודה מדי בוקר בעזרת מערך הסעות גדול. חבר שלי עובד שם, והיום בבוקר לא היו הסעות ולכן גם רבים לא הגיעו לעבודה, ומי שהגיע במכוניתו הפרטית התבשר כי בכלל לא בטוח שישלמו לו על היום הזה. זאת, לאחר שהתעשייה האווירית הודיעה כי היום הזה מוגדר כיום חופשה מרוכזת ורק עובדים שהוגדרו חיוניים מגיעים לעבודה.
אז עובדים שכן הגיעו, אבל אינם חיוניים, עשויים לראות בחודש הבא בתלוש המשכורת קיזוז של יום חופש. או שלא. מבולבלים כבר אמרנו?
3. הנוסעת ברכבת
שנים, שנים אני נהנית לראות בכל יום ב-08:30 בבוקר את הפקקים באיילון. למה? כי אני לא חלק מהם. אני עולה על הרכבת ברחובות, ומגיעה תוך 35 דקות לעבודה בתל אביב תוך כדי שתיית קפה וקריאת עיתון. תענוג. מכרנו מזמן כבר את הרכב השני, כי ביננו - מי צריך אותו. בעלי עובד בנס ציונה ומקפיץ אותי לתחנת הרכבת בדרך לעבודה.
אתמול בערב הודיעה רכבת ישראל כי תנועת רכבות הנוסעים תעבוד כרגיל היום. שמחתי. היום בבוקר כבר הודיעו כי יהיו שיבושים, אבל אני נשארתי אופטימית, הגעתי לתחנה, וגיליתי שהיא סגורה.
אז היום לא נהנתי מהפקקים באיילון, מהסיבה הפשוטה שהייתי חלק מהם. הרכבת שבתה, ואני ביליתי את הדרך לעבודה בהעברת הילוכים ובבברקס-קלאץ', ברקס-קלאץ' - ככה 80% מהזמן. כואבת לי הרגל מהבוקר. איך אנשים עושים את כל יום. ועוד לא דיברתי על 20 הדקות בהן חיפשתי חנייה ועל המחשבות הנוגות שעוטפות אותי לקראת החזרה הביתה (איילון, פקקים, ברקס-קלאץ').
4. הורים לילד בגן העירוני
היום בבוקר קמנו כרגיל בשש וחצי, פתחנו את הרדיו והבנו שהשביתה היא רק לארבע שעות. אחר כך אמרו שהסייעות לגננות כן שובתות, ורק גנים בהם ההורים התארגנו לעבודה עם הגננת יעבדו. לא הבנו כמה דברים: אם הסייעות שובתות הן אמרות לשבות רק 4 שעות, זאת אומרת עד 10:00, אבל הן כנראה שובתות כבר לכל היום (למה בעצם?).
אחרי זה הלכנו לגן והסייעת דווקא כן היתה, ואז התקשרנו לחברים שישלחו את הילדים לגן. רבע שעה אחר כך קיבלנו מהם טלפון עצבני, כי לגן של הילד שלהם הסייעת דווקא לא הגיעה.
מבולבלים כבר אמרנו?
