אפשר ללטף. הוא לא נושך
לא Pאנק זועם, אלא רוק גיטרות-באס-תופים במיטבו – זהו Room On Fire , האלבום השני של הסטרוקס, דיסק מהודק, קצר, מלודי, יעיל ואנרגטי
חמש שאלות (ותשובות) בענין הסטרוקס: זה הייפ? (ועוד איזה!); האם מדובר בלהקה טובה? (בהחלט. טובה מאוד); כדאי להשיג את הטלפון של היח"צן שלהם? (אם יש לך מספיק כסף לשלם, למה לא); האלבום החדש שלהם - שווה? (שווה. שווה. הפייבוריט של הכונן שלי כבר שבוע); ג'וליאן קזבלנקס. זה שם אמיתי, זה? (אמיתי כמו חשבון הבנק של אבא שלו).
תגידו כן. כן גדול. כזה שבא עם הינהון נמרץ של הראש, למעלה ולמטה. הסטרוקס מוציאים אלבום שני, "ROOM ON FIRE”, ולא רק החדר עולה בלהבות. נראה שחלקים נרחבים מהעולם בוערים מתשוקה אליהם. סיבוב הופעות אול-אובר-אמריקה עכשיו בעיצומו, ובדצמבר הם מגיעים לבריטניה כדי להוכיח מי שולט.
עם שני אלבומים (תוך שנתיים) בלבד ברזומה, מצליחים הסטרוקס מצליחים להיות בו זמנית רוק סטארס משכנעים וגם רוקרים חסרי יומרה. הם מונהגים בידי הסולן ג'וליאן קזבלנקס (אחלה שם, כבר אמרתי?) ואלברט המונד ג'וניור, הגיטריסט, שלא מבייש את אבא שלו – אלברט המונד הגדול, אנגלי שעשה קריירה גדולה באמריקה בזכות להיט נצחי It Never Rains In Southern California.
קזבלנקס והמונד ג'וניור, שניהם ילדי שמנת עשירים, הקימו את הסטרוקס ב-1998. אביו של קזבלנקס הוא בעל סוכנות דוגמנים גדולה ומצליחה בניו יורק, והמונד הוא בנו של מוזיקאי שהתעשר מכתיבת להיטים לאחרים וחיבור פסקולים לסרטים וחי בארמון בלוס אנג'לס. המונד ג'וניור וקזבלנקס הבן נפגשו בשוויץ בנעוריהם המוקדמים, בעת ששהו ב- L'Institut Le Rosey שם חלקו את חלומותיהם על לימודי קולנוע באוניברסיטת ניו יורק, חיים במנהטן והקמת להקת רוק.
חלומות מתגשמים
אז מי שחושב שחלומות לא מתגשמים, שיחשוב עוד פעם. כשיש כישרון, אמביציה אדירה וגם כסף גדול וקשרים טובים בתעשייה, אפשר להגשים אותם יותר בקלות. באוגוסט 2001 כבר יצא לאור אלבום הבכורה שלהם שנקרא Is this it ומשך תשומת-לב רבה.
הסופרלטיבים שהומטרו על החבורה הניו יורקית היו, כהרגלם של עיתוני מוזיקה אנגלים, חסרי פרופורציה אבל יעילים מאוד למכירות: הסטרוקס מכרו למעלה מ-2 מיליון עותקים ויצאו לסיבוב הופעות חובק עולם. עם להיטי רדיו קצרים ומוצלחים כמו Last nite ומראה מעוצב אפשר היה לשווק את הסחורה שלהם כסוג של Pאנק-רוק (למרות שהאמת היא שמדובר ברוקנ'רול די בסיסי, בין באדי הולי לבין ג'ון לנון - עם השפעות של טלוויז'ן).
זו מחמאה מאוד גדולה לבחורי הסטרוקס, אם מציבים אותם על רצף אחד של רוקרים ניו יורקיים, גם אם, לטעמי, הם חסרים את העומק האינטלקטואלי של טום ורלין (טלויז'ן) ואין בהם את הדקדנטיות המרתקת של לו ריד (וולווט אנדרגראונד), הטווסיות הססגונית של חברי הניו יורק דולז, או הפראות המוחצנת של ג'ואי ראמון (הראמונז).
ומה בכל זאת כן יש להם? ראשית, רוח נעורים. תנופה סוחפת של להקה במרוצה אל הצמרת; שנית: מלודיות נהדרות, שנשענות על תלכיד משכנע של שתי-גיטרות-באס-תופים, עם שירה "סתומה". ועוד: הסטרוקס ניחנו ביכולת להביט אל העבר בהערצה (בעיקר שנות השבעים) אבל גם להישאר מעודכנים (כמו ב-THE WAY IT IS שבו משתלב לופ אלקטרוני בתיפוף של פאבריציו מורטי) והכי הכי חשוב – מדובר באלבום שני ברציפות שבו חבורת רוקרים מצליחה להישאר סימפטית ובלתי מעיקה. הם לא נושאים זעם מזוייף ואופנתי ולא מתחמשים במחאה שגדולה על כתפיהם הצרות.
גומרים הולכים
"ROOM ON FIRE” הוא דיסק רוק פשוט ומצויין, אפשר ללטף אותו – הוא לא נושך. הוא אפילו רקיד בחלקיו. לא אלבום קונספט ולא מטחנת גיטרות של שעה ורבע. ככה אני אוהב את ארוחות הרוק שלי. מגיעים מהר לתכלית, גומרים והולכים. "אני לא רוצה לבזבז את הזמן שלכם", שר קזבלנקס ב"אנדר קונטרול", והוא עומד במלה שלו. 33 דקות בלבד יגזול מחייכם האלבום השני של הסטרוקס. קצת יותר מחצי שעה, עם 11 שירים – שחמישה מהם בני 2 דקות ומשהו, מה שהופך את "חדר בלהבות" לדיסק מהודק, קצר, יעיל ואנרגטי, עם סינגלהיט מופלא "12:51" ושלושה שירים מפתיעים בחיבורים שהם עושים בין רוק גיטרות להשפעות רגאיי או מוזיקת נשמה משנות השישים ("Meet me in the bathroom ו"Under Control” והשיר שהכי מזכיר את וולווט אנדרגראונד, ("You talk way too much ")
בנוגע לתכנים, הממממ....אז אוקיי... יוסטון, אני חושב שיש לנו בעיה...במלים אחרות: מדובר באסופת שירי אהבת אותי-עזבת אותי, אני לא רוצה לבזבז את הזמן שלך, אני נער מאוהב, מסורב, במעיל עור, בערב שישי בעיר הגדולה – ואת מדברת יותר מדי, אני אוהב אותך אבל הוא אוהב אותי, וכו'. המלים של הסטרוקס הן לא הצד החזק ו/או המשמעותי פה (ואולי לא צריך לצפות מהם לטקסטים כמו של הסמית'ס) אבל הן משתלבות בריפים המשובחים של שני הגיטריסטים, ולא מפריעות לחטיבת הקצב לעבוד.
האלבום שנפתח במלים "אני רוצה להישכח, אני לא רוצה שיזכרו אותי" ומסתיים בשיר ששמו "אני לא יכול לנצח" עומד בסתירה מוחלטת למה שקורה כרגע עם הסטרוקס. מסע ההופעות הנוכחי הוא מסע ניצחון, שתכליתו לצרוב את נוכחותם בתודעה העולמית. אם תשאלו אותי מי הלהקה שהכי הייתי רוצה לראות עכשיו על הבמה, הסטרוקס הם התשובה.
לפנייה לכתב/ת 
