היום הרביעי: נוגעות בשמיים
"אתמול (ו') נגענו בפסגת העולם, הגענו כמעט עד השמים, יותר נכון לעננים. ומה עושה קבוצה של ישראליות בהר השני בגובהו בתאילנד? פותחת אנטנות ומתקשרת הביתה". אפרת וייס, שליחת ynet למסע, מדווחת
אחרי שלושה ימים של נהיגה אינטנסיבית בג'יפים הגיע הזמן לחילוץ אמיתי של העצמות. בבוקר קיבלנו הנחה - השכמה ב-7:00.
אחרי נסיעה קצרה של כשעה היגענו להר 'דואי הומ פה פו', ההר השני בגובהו בתאילנד, המתנשא לגובה של 2,268 מטר.
קודם לעלייה התגלתה לעינינו תופעה נדירה באזורנו: שירותים עם אסלה וידית להורדת מים, ממש כמו בבית. ותאמינו לי – אחרי ארבעה ימים עם שירותים בסגנון "בול פגיעה" לומדים להעריך דברים שבדרך כלל ברורים לגמרי.
"היום הולכת להיות חת'כת הליכה"
בטרק הזה לא כל הבנות השתתפו. חלקן נשארו בג'יפים אם מסיבות בריאותיות (שתיים שהתהפכו עם הג'יפ, בנות שנקעו רגל, או סבלו מהקאות ושלשולים), או בגלל שחטפו חום מעצם הידיעה, ש"היום הולכת להיות חת'כת הליכה".
הדרך ל'דואי הומ פה פו'ר' שונה מהטרקים הקודמים. מדובר ב-4.5 ק"מ של עליות חדות ותלולות עד הפסגה, בתוך ג'ונגל סבוך וענק, כשכל אחת מהן מסתיימת במישור קצר. הנשימה נעשית יותר כבדה בגלל הגובה וכל עלייה כזאת נראית כאילו לעולם לא תיגמר, אבל אף אחת לא נשברת.
אנחנו מטפסות ומטפסות, והדרך לא נגמרת. כל פעם שנדמה כי רואים את הסוף, צצה עלייה נוספת. כעבור כשעתיים אנחנו מגיעות למטרה – הפיסגה.
שם למעלה הנשימה נעתקת. הראות נהדרת, הנוף משגע וההרגשה היא שנגעת בשמיים. במרחק נגיעה אפשר לראות את בורמה השכנה. במבט לאחור קשה להאמין שאת כל הירידה התלולה מאחורנו אכן טיפסנו במו רגלינו.
ומה עושות הטוענות לכתר כשהן מגיעות למטרה המיוחלת – פסגת הר שנשקף ממנו נוף שרק לעיתים נדירות מזדמן לראות? מוציאות את הסלולרי, שולפות אנטנה ומתקשרות הביתה, למשפחה, לשמוע אם הכל בסדר ואם יש משהו חדש.
אחרי דקות ארוכות של צפייה בנוף עוצר הנשימה התחלנו את הירידה. לתומנו חשבנו שזה יהיה פשוט (בניגוד לעלייה) אך מהר מאוד התבדנו. בראש השיירה הלך תאילנדי, איש השמורה, שסלל את הדרך באמצעות המצ'טה (כלי שנראה קצת כמו מגל וקצת כמו חרב). רק לפני שבוע השביל היה פתוח אך הטבע עשה את שלו והדרך נחסמה.
הירידה תלולה וקשה, זו הפעם הראשונה שאנחנו מגלות כמה האחת זקוקה לשניה. אנחנו נאחזות בענפים ובגזעים וכשאלה לא עוזרים, מסייע הישבן. את רוב הדרך אנחנו עושות על התחת. הדרך לא דרך וחשדות כבדים מתחילים לחלחל, שאולי המוביל התאילנדי בכלל לא יודע לנווט. אבל, אחרי שלושה קילומטר, נראים הג'יפים באופק וההקלה גדולה. שם מחכים לנו קפה, תה ועוגה.
הפיצוי: מסג' תאילנדי
אחרי היום המפרך החליטה ההנהלה שצריך לצ'פר אותנו בעיסוי תאילנדי. הבנות נשכבו על מזרנים במחנה, כל אחת קיבלה מעסה צמודה שהזכירה לה כל נקודה שקיימת בגוף - מכף רגל ועד ראש הן לחצו ועיסו. לומר את האמת - דווקא אחרי העיסוי הגוף כאב עוד יותר.
אי אפשר לסיים את הערב בלי להתייחס ליום שישי. במנזר בצפון תאילנד הדליקה השגרירה שלנו מתאילנד, סוואלי, נרות שבת, והנסיכות הרימו כוס יין ונהנו מארוחת ערב יום שישי. ועדת האלכוהול דאגה למשקה וועדת התרבות ארגנה תחרות שירה עברית, ואחר כך ריקודים אל תוך הלילה.
ארבעה ימים והמתח ניכר
ארבעה ימים חלפו מאז שעזבנו את הבית, את השגרה, והמתח בצוותים מתחיל לתת אותותיו. רוח הצוות וה"ביחד" משתקמים בעיקר בנסיעה בג'יפ. הנוסעות סומכות על הנהגת שעד היום בכלל לא הכירו. הבחורה שיושבת ליד הנהגת משמשת לה עוד זוג עיניים, מזהירה מפני מהמורות, תעלות ומפגעים. במקרים קיצוניים, כאשר הדרך מסוכנת במיוחד, יוצאת אחת הבנות החוצה ומכוונת את הנהגת - ימינה, שמאלה, אחורה, קדימה.
ואחרי שחזרנו בשלום מהטרק, ושרנו ורקדנו אפשר להגיד – דיינו.
לפנייה לכתב/ת 
