והזוכות הן: צוות 13
אלה עופר, דליה ברזני וסיגלית תמרי נבחרו ברוב גורף על-ידי בנות הצוותים האחרים וככל הנראה ייסעו בשנה הבאה למסע, שיערך בהודו
זהו, הערב האחרון של מסע 'מלכת המדבר' הגיע. לא להאמין, עשינו את זה. אחרי מקלחת עצבנית התאספנו סביב הבריכה בבית המלון מיונג-סונג, שהיתה מוקפת לפידים, עם שתיה חריפה מעורבת בסחלב ובאננס. הבמה היתה ערוכה, זיקוקי דינור ולפידים ומזנון עמוס כל טוב.
אתמול בערב עברנו חוויה מדהימה; לילה בבית של תושבים תאילנדים בכפר מיה פילי. מרתק לגלות במה עסוקים האנשים הפשוטים האלה, באיזה שאנטי ופשטות.
נכנסנו לכפר בשיירה, בחושך. התושבים הגיעו כשבידיהם ענפי עץ בוערים (כי הם לא משתמשים בפנסים) ובידיהם פתק עם המספר של הצוות.
כאשר מצאנו את "המשפחה המאמצת" לקחנו את הציוד מהג'יפ וארגז להכין יחד איתם ארוחת ערב. הלכנו ברגל דקות ארוכות והגענו לבית שנמצא בצד השני של הכפר. הבית עשוי כולו מבמבוקים ועץ. בכניסה חלצנו את הנעליים כי בבית מסתובבים יחפים. עלינו לקומה השנייה.
הבית עצמו הוא שני חדרים ומרפסת. יש חדר מרכזי בו ישנים בעלי הבית ובאמצע - גחלים ומדורה דולקת. במרפסת יש מדורה נוספת שמשמשת כעין מטבח. אתם שואלים מה יש בקומה הראשונה? אז רק שתדעו, שמתחתנו רבצו להם בנחת פרות, חזירים ותרנגולות.
מתחילים לדבר
בהתחלה לא הבנו איך אנחנו אמורות לתקשר עם המשפחה החדשה. הכפריים לא מדברים תאית ובטח שלא אנגלית. ניסינו עם פנטומימה ובידיים, ובעזרת כל הכוונות הטובות מצד שני הצדדים התחלנו "לדבר". הם הבינו שבתוך הארגז יש עוף, אורז וירקות, אנחנו הבנו שהם משחיזים סכינים וביחד התחלנו לבשל.
אחרי שחתכנו הכל עברנו לחדר המרכזי לבשל את האוכל. ישבנו סביב מדורה, כי שולחן כמובן אין (כמו גם טלוויזיה, רהיטים ומקרר) וניסינו לנהל שיחה.
הבנו שלאב המשפחה קוראים פוקה (עם סגול) ולכן לאשתו קראנו פוקה (עם קמץ). הילדים שלהם עזבו את הבית לצ'יאנג מיי. פוקה התחיל לגלגל סיגריות והדליק אותן באש של המדורה. אנחנו מצידנו נתנו להם סיגריות שלנו, שאפילו לא דגדגו להם. כשהוצאנו מצית והראנו איך משתמשים בו, הם לא הפסיקו להתלהב ולשחק איתו. הצטלמנו איתם והעברנו צחוקים. היו לנו מצלמות דגיטליות וכשהראינו להם את התמונה של עצמם הם נבהלו ואחר כך התלהבו. נראה שבחיים לא ראו דבר כזה.
הקטע הבעיתי הגיע כאשר, מה לעשות, היינו צריכות פיפי. ואיך מסבירים להם את זה? כל מה שניסינו לא עזר. בסוף, כשלא היתה ברירה, יצאנו לחיק הטבע. דרך אגב, ה"שולחן" שעליו אכלנו, שהוא גם הרצפה, נוקה במטאטא ואת הלכלוך לא אוספים באמצעות יעה כמו שאנחנו מכירים, אלא זורקים בין החורים של הבמבוק. רק להזכיר - מי שאכל את השאריות בקומה הראשונה הם בעלי החיים.
הבית, כמובן, לא אטום וחציו פתוח לגמרי. למעט המדורה הקטנה אין שום חימום. בלילה, כאשר נכנסנו לשק השינה, לא האמנו; היה כל-כך קר, שקפאו לנו כל האיברים שקיימים בגוף, גם כאלה שלא ידענו על קיומם.
עוד לילה, שקופאים ומשקשקים מקור ואומרים: "מתי יגיע הבוקר?". כשזה מגיע אנחנו רואות את התושבים יושבים ומכינים לנו עוף ואורז על הבוקר. אנחנו, שבקושי יכולנו לזוז מרוב קור, מסבירות להם בעדינות למה אנחנו לא מסוגלות לאכול כזאת "פצצת יציקה" על הבוקר.
הופעה אחרונה: שני ג'יפים הפוכים
עזבנו את המקום והמשכנו במסע, כאשר היעד הוא מיונג-סונג. ביום האחרון של הנסיעה נתנו הבנות הופעה אחרונה: שני ג'יפים התהפכו על הצד. לכל הבנות שלום ואף אחת לא נפגעה.
הדרך היתה מפותלת וקשה עם נופים מדהימים. באחת הירידות התהפך אחד הג'יפים על הצד כאשר נכנס לקוליס (חריץ עמוק). מייד וידאנו שכל הבנות בסדר, ולא נפגעו, מה שאכן היה. החלונות שלו יצאו ממקומם וכשהג'יפ הורם, המשכנו בנסיעה.
כמה דקות לאחר מכן הגיעה בקשר ידיעה שג'יפ נוסף התהפך על צדו. גם במקרה הזה לא היו נפגעות והשיירה המשיכה בנסיעה.
חלק מהבנות החליטו לא לקחת יותר סיכונים ועשו את הדרך ברגל. בסוף הערב, כשהחושך ירד, הגענו למלון במיונג סונג. קצת לפני זה עברנו דרך עיירה, שפתאום, אחרי שמונה ימים, הזכירה לנו את הציויליזציה; רואים אנשים "נורמליים", חנויות, בתי קפה, מסעדות ותחנות דלק - כמו שאנחנו מכירות. ולחשוב שבמרחק של כמה שעות מכאן הכל נראה אחרת לגמרי - כאילו הלכנו כמה שנות דור אחורה, בכל המובנים. במלון, כמה מפתיע, יש שירותים ומקלחות. זהו. אנחנו חוזרות למציאות.
כאמור, צוות מס' 13 הן אלו שזכו בתואר 'מלכות המדבר' לתאילנד, שנת 2003. כאשר שמעו השלוש שזכו בתואר קפצו מרוב אושר וחיבקו אחת את השנייה. השלוש קיבלו מדליות וגביע.
עוד מסע עמוס בנשיות והרבה נשמה הסתיים בהצלחה, ולא משנה איזה צוות זכה - כל הבנות שהשתתפו הן מלכות בנשמה. מחר הן תחזורנה הביתה אל חיק המשפחה, אל השגרה, עמוסות בחוויות שאותן ייקחו הלאה.
לפנייה לכתב/ת 
