טיול באקוודור, או איך ניסה הפרטי שלי להיפטר ממני

אצבע משולשת של תרנגולת

קיטו מתחתנו מלמעלה נראית כמו מחנה ג'אבליה לפני שלושים שנה, אבל אנחנו לא שופטים. באנו לגלות יבשת, לחקור תרבות אחרת. קיטו פורשת ידיה אליי וחיוך ענק וידיים חזקות מחבקות אותי. אני נרגשת לאחר שלושה שבועות והמון שעות טיסה. חום הפנים שלו, החיוך, המבט - הכל אומר 'היה כדאי'.

אקוודור עצמה יפהפייה, חבל שלא הציעו אותה להרצל בזמנו, אבל האנשים כאן לא שמעו על המושג 'אקולוגיה': אגזוזים של מנועים ישנים דוחסים עשן שלא היה מבייש את רידינג, יש אפילו מכוניות עם שני אגזוזים. טינופת בכל מקום, ניירות, פחיות שתיה, ניילונים. ילדים קטנים, בני ארבע ומעלה, מצחצחים נעליים בכל פינה תמורת כמה סנטים, מבוגרים מציעים מרכולתם. חוש היזמות מפותח כאן - מוכרים הכל: תפוחים, כרטיסי הגרלה, נעליים, אוכל, הכל ב"און דולר".

הרוכלים למען פסי ההאטה

עלינו לאוטובוס שלקח אותנו לעיר השכנה אוטובלו, מרחק כשעתיים נסיעה. בדרך עולים ויורדים מוכרים, מגיל שש ועד שישים, שמכרו שתיה, סנדוויצ'ים , מים קרים, תפוזים מקולפים, שקיות של אורז ושעועית, עופות, נעליים, תירס ומה לא. עולים בתחנה, עושים סיבוב, מחכים לאוטובוס שיאט בגלל פסי האטה, וקופצים באחרת. בכלל, אקוודור מלאה בפסי האטה. יוסי ואני חושבים שזוהי יוזמה של הרוכלים, כדי שיוכלו לעלות ולרדת בקלות מהאוטובוס שנוסע לרוב עם דלת פתוחה.

עד כאן לא חשדתי במזימה להיפטר ממני. מלבד נהג או שניים שניסו לדרוס אותי וכמה בתי אוכל שניסו להרעיל אותי, הורעפה עליי הרבה אהבה שהרדימה את חושי.

תמות נפשי עם האינדיאני

יורדים אל האוריינטה, אל הג'ונגלים, לעיר ששמה תֶנָה, מרחק חמש שעות נסיעה מקיטו, ממנה יוצאים הסיורים לג'ונגל. העיר שיכלה להיות ריווירה אמיתית, עם נהר יפיפה זורם במרכזה, נראית כמו ג'ואריש בימיה הרעים. כאן, בכסילותי, עזרתי ליוסי לבחור סיור אותנטי בג'ונגל, עם מדריך אינדיני, ולא ספארי 'כאילו' עם תוכנית בקתות מיוחדות לתיירים. הוחלט להתלוות לאינדיאני, לישון בבית שלו, לשהות שלושה ימים בג'ונגל ולחזור לציוויליזציה. אני דמיינתי ירח דבש.

למחרת, יום שישי בתשע בבוקר, הגיע סרג'יו – אנדיאני נאה בן 27, נמוך ושרירי כמו סוס הולנדי, ומדבר קצת אנגלית. כל אחד מאיתנו סוחב תרמיל על הגב, שני גלונים של מים, מטאטא ושתי שקיות נוספות (רובינזון קרוזו - ששת לידינו), ותוך עשר דקות בוססנו בבוץ שחור שלא היה מבייש אף רפת מושבית ביום גשום. סרג'יו שהיה מספיק זמן במערב כדי להבין שהמטאטא הוא ידידה הטוב של האישה הפקיד אותו בידי למשמרת (וגם לתמיכה בשעת הצורך).

מי שחרוצה יותר, לועסת יותר

לאחר שנחנו קמעה,  הלכנו לבית אחותו של סרג'יו לראות איך מכינים 'שישה' - הבירה האידיאנית המקומית. מגעיל משהו זוועה.  את הבירה מכינים משורשי 'יוקה' רתוחים ומרוככים. כתשו אותם בעזרת עלי עשוי עץ למחית אחידה, ואז נטלה דיגנה, האחיינית של סרג'יו, אגרוף מן המחית, הכניסה לפיה ולעסה עד שעיניה כמעט יצאו מחוריהן. אז החזירה את המחית הלעוסה אל יתר המחית, והמשיכה לאגרוף הבא. ככל שהאישה חרוצה יותר ולועסת בפיה את היוקה יותר זמן, ככה הבירה יוצאת יותר טוב. בעעעעע. 

היוקה הוא חלק חשוב ממזונה של המשפחה האנדיאנית. מכינים ממנו צ'יפס, מרק, תוספת לבשר וכמובן את הבירה המפורסמת. הוא מוצר זול וזמין. הקטנים במשפחה מספקים את התצרוכת מן היער הקרוב: עם סכין ענקית וסל נצרים, הולכים ילדים בני שש ליער ומעמיסים על הגב כמות ששוקלת כמו מיכל של מים מינרליים.

איך פספסתי נסיך

לילה ראשון בג'ונגל. אני גמורה. מתכוננת להצטנף מתחת לכילה, מדמיינת את הסרט 'המעבר להודו', אלא שאיתי הגיעה גם שיירה של ג'וקים. לילה לבן עבר על כוחותינו. גם אני וגם יוסי נותרנו ערים - אני מפחד, יוסי מהתרגשות. אין ספק הג'ונגל עושה את שלו. בבוקר אני רואה על המזרון שלי צפרדע. נבהלתי נורא, חשבתי שהקסם פג ושזה יוסי, אבל אז ראיתי אותו על המזרון השני, והבנתי שפספסתי נסיך מהג'ונגל שיחכה עכשיו לנסיכה הבאה.

בוקר. שוב שומעת את המילה adventure. אנו שמים פעמינו אל הג'ונגל, נמלות ענק בכל פינה, קני צרעות, קני טרמיטים ואני - מלאת סימני עקיצות. השיטוט בג'ונגל מדהים. עולם קסום, פלגי נחל, מפלונים, עצים ענקים, פרחים יפהפיים, סוגים שונים של פטריות. הגן הקסום של אלוהים. ואז adventure: צריך לעבור נקיק שבתחתיתו זורמים מים. הידיים והרגליים בשפגאט אדיר, נמתחים על קירות הנקיק וחוצים את הפלג. שפגאט כזה, יעל, מדריכת הפילטיס, לא ראתה בחיים.