טיול באקוודור, או עוד כמה נסיונות להיפטר ממני

לפרק הראשון של היומן לחצו כאן

עיר יפה היא בניוס. הדרך אליה מלאה מפלים, הר געש צופה עליה מלמעלה. עיר שהכינה את עצמה לתיירים עם הוסטלים, בתי מלון, מסעדות, בתי קפה ומשרדי תיווך, המציעים מקסם של חוויות וריגושים.

אחרי לילה במלון שסרג'יו (המדריך האנדיאני החסון שלנו) המליץ עליו (כמו שהבטיח - היו מים חמים, אבל למגבות היה ריח של דגים מעופשים) יצאנו לטייל בסביבה. העיר, כך נראה, מתחשבת מאוד בנכים; בכל מדרכה או כניסה לבית יש מעבר מיוחד עבורם. מצד שני, נראה שכל דקה נולד כאן נכה: אין סימון למדרכות, בורות צנרת פתוחים, פתחי ביוב חשופים, אריחים שבורים - פשוט סכנה. 

"תשכח מסקס בחצי שנה הקרובה"

מכל האטרקציות שהציעו לנו בבניוס הכי מצא חן בעיני רכיבה על סוסים. בעלה של בעלת הסוסים התלהב מכך שאנחנו ישראלים ולא סתם גרינגוס: "Israel Good Strong", אמר כשהוא מלווה את דבריו בתנועות נוסח שוורצנגר, סטלונה וואן דם - השחקנים הכי פופולרים באקוודור. 

הגיעו חמישה סוסים. אותי העמיסו על הסוס הכי רגוע ושקט, לדבריהם, אלא שאפילו הסוס לא האמין להם. עוד לפני שיצאנו מהעיר התחיל לרדת גשם, האם מוותרים או ממשיכים? המדריך שרצה את הדולרוס שלו אמר שממשיכים והבלגים בקבוצה  שלמו - אז ממשיכים.

רוזננטה, הסוס המפגר שלי, עושה את עצמו נופל, אבל כששאר הסוסים רצים בג'וגינג הוא מחליט לעשות גאלופ. פתאום תופס עצמאות ואני, רטובה ורועדת מקור, מחליקה מהאוכף לכל הכיוונים. הגשם מצליף בי בפנים והמדריך מצליף בסוס שלי מאחור, ואומר: "רלקס רלקס סניורה". רלקס האמא שלך. בטח הוא משוכנע שאני צלבתי את ישו. יוסי (הפרטי שלי) מסתכל עלי ברחמים, בהבעה של 'אין מה לעשות', ואני מסננת בעברית ברורה: "תשכח מסקס בחצי שנה הקרובה". בגלל הגשם, חוץ מרוזננטה, אף אחד לא שמע את דברי.

כשהתחלתנו לרדת לכיוון בניוס כבר לא ראיתי כלום. סלעים ענקים וחלקים, ואני על הסוס כשמימיני קצה ההר. הסוסים החליקו מהגשם ומהרטיבות. "עד כאן", קראתי וירדתי מהסוס. הובלתי את הבהמה כשאני לצידה ושנינו מחליקים. המדריך ניסה לשכנע אותי, אבל הפעם המושכות בידי, "נו מאס" (לא יותר). האנטישמי הקטן לקח ממני את הסוס, וככה צעדתי את המשך הדרך בבוץ עד לבניוס.

"פאק, יו מיסד דה פוטו, יו סטיופיד"

אחרי שביקרנו בגאויאקיל, העיר השניה בגודלה באקוואדור, ואחרי שניסיתי להגשים פנטזיה על כיסא נוח מתחת לעצי קוקוס עם כוסית קמפרי בחוף פורטו-קיו, החלטנו לשוט לראות לוויתנים.

יאכטה לבנה ויפה חיכתה לנו, ואנחנו עם עוד 18 איש, בינהם שמונה ילדים (אין, כנראה, מקום לדאגה). היה אתנו גם אמריקני גדול, על זרועו תלויה רודריגה לופז דומיננגה מטופחת ומאופרת למשעי. עושה רושם שהוא קיבל תמורה לכל סנט שהשקיע בה.

היאכטה נחבטת אל הגלים. כל קפיצה מרעידה את האיברים הפנימיים עד לגרון ובחזרה. למדריך קוראים, כמובן, רודריגז ולקפטן היפה - ארווין. כל פעם שהם ניגשים אל מכשיר הקשר נדמה לי שתכף אשמע קריאות S.O.S. לפתע - המנוע דומם. אדון וגברת מובי דיק הולכים לשחרר את ווילי בסאלטות מדהימות. האמריקני צורח על זוגתו: "פאק, יו מיסד דה פוטו, יו סטיופיד". מתחשק לי לשים לו רגל ולראות את הפנים הירוקות והמשופמות שלו נעלמות בין הגלים. יוסי יושב על החרטום ואני פוזלת אל הלוויתנים לוודא, שלא ניצל את ההזדמנות, כמו יונה, לברוח מנינווה.

"שלום חברים, מחר אני בבית"

את השורות האלה אני כותבת במטוס אל-על, בדרך חזרה ממדריד לתל אביב. על כוס המים שהגישו בצהרים כתוב Aguador. מזכרת אחרונה מארץ יפהפיה. 'אגואה מינרל סין גז', אני לוחשת לעצמי בשקט. אדיוס אמיגוס. מניאנה וואלבו א מי קאסה. שלום חברים, מחר אני בבית.