אולמרט, בקש סליחה
בהארה הפתאומית של אולמרט חסר חלק – לבקש יפה סליחה ולפרוש. אם ההולכים בחושך 36 שנה ממשיכים להנהיג אותנו, מי יערוב לנו שגם עכשיו אין הם מוליכים אותנו אל האבדון
אהוד אולמרט ואני נבחרנו לכנסת לפני 30 שנה. נצח-נצחים בחיים הפוליטיים. היינו אז "צעירי הבית". אולמרט הוא עכשיו השני למלך. אני שבתי לחבוש את הספסלים האחוריים של הכנסת. איפה הוא היום, ואיפה אני.
יש בינינו הבדלים עצומים, לטוב ולרע. ההבדל העיקרי היה כל השנים בהשקפת העולם הבסיסית, שיורדת לשורש הקיום הלאומי. הוא איש שלמות הארץ ואני איש חלוקת הארץ. עכשיו, בראיון מרעיש לנחום ברנע, הוא מדבר בזכות נסיגה חד-צדדית מהשטחים, למעט "גושי התיישבות" והר הבית.
איך צריך להתייחס ל"חוזר בתשובה" מהסוג האולמרטי? לכאורה, צריך לקדם את פניו בזר של פרחי-מחמאות – סוף-סוף הוא רואה את המציאות בעיניים פקוחות לרווחה. גם לא נכון להזכיר עתה עוונות. מי לא טעה בחייו, ומוטב לתקן טעות באומץ-לב מאשר להמשיך ולטעות. ובכל זאת, אין מדובר בסתם טעות. מדובר באמא של הטעויות או באבי אבות החטאת. קשה מאוד להתפעל מהווידוי המאוחר באמירה סתמית של מוטב מאוחר מאשר עוד יותר מאוחר.
מה אכפת לי, בעצם, אם רק עכשיו מגיע אולמרט אל התחנה שממנה נוסעים בכיוון הנכון? אכפת לי מסיבה לגמרי פשוטה ואכזרית: בינתיים, במהלך עשרות השנים האחרונות, שילמו אלפי אנשים בחייהם בגלל הטעות הזאת בניווט. בינתיים הושקעו בשטחים מאות מיליארדי שקלים, והם יירדו במוקדם או במאוחר לטמיון. חבל, כל-כך חבל: תארו לעצמכם איך הייתה הארץ המסכנה הזאת נראית היום לו כל האנשים וסכומי-העתק שהתגלגלו לגדה ולרצועה היו מושקעים בחינוך ובבריאות ובמחקר ובפיתוח. אכפת לי, כי עשרות שנים גנבו כאן את דעת הבריות בתעתועים ובאשליות, ובתוך כך גנבו גם את הקולות שהיו ניתנים לנו אלמלא הוצגנו כעוכרי-ישראל.
מה בדיוק קרה עכשיו שפקח את עיניו של אולמרט (ולא רק את עיניו שלו), שלא היה גלוי וידוע כל השנים האלה? בראיון הוא מדגיש את הסכנה הדמוגרפית, שמאיימת על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. האיום הדמוגרפי הוא האיום היותר צפוי מראש. תמיד היה ברור שהשעון הזה מתקתק בלי-הרף, וסופו להביא אותנו אל "רגע האמת", שאולמרט מגיע אליו עכשיו. כל מה שהיו אולמרט וחבריו צריכים לעשות – זה פשוט לספור. אפילו לספור הם לא יודעים.
כדי לבדל את עצמו מן השמאלנים, מספר לנו אולמרט שהוא, בניגוד אלינו, יוותר בלב שבור. כלומר, הוא רוצה שברגע ההתוודות הנועז שלו לא נתבע ממנו דין-וחשבון היסטורי אלא נרחם עליו וננגב את דמעותיו – נסוגים ובוכים.
הראיון לא היה שלם: בהארה הפתאומית של אולמרט חסר חלק – לבקש יפה סליחה ולפרוש. אם ההולכים בחושך 36 שנים ממשיכים להנהיג אותנו, מי יערוב לנו שגם עכשיו אין הם מוליכים אותנו אל האבדון. ומי יודע, אולי בעוד כארבעים שנה שוב תצלח על אולמרט הבינה והוא יבין שעם אחד לא יכבוש עם אחר מבלי שהכיבוש יענה אותו עצמו וישבור את רוחו.
אלה שלא היו מסוגלים לספור, לקרוא את התחזיות הגלויות לכל עין, למה הם כן מסוגלים, לעזאזל? על טעויות רווחות אפשר לעבור לסדר-היום, לא על טעות גורלית כזאת, שכמעט חיסלה את המפעל הציוני, ואולי אפילו העלתה אותו על שרטון שממנו לא נוכל עוד לרדת.
מומלצים
