מחושך לאור: מסע בנבכי המערות
"טוני העביר אלי את ציוד הצילום, לאחר שנפל לתוך סדק. חושך מוחלט. לקחתי את הפלש ואמרתי לו - תהיה נחמד ותפעל. האור הבזיק". שי גינות, שלא נגעה מעולם במצלמה, מספרת איך הכל התחיל אחרי טיול שהסתבך במערת סדום
בטיול שהדרכתי בקדש ברנע (היום בשטח מצרים), בחורף 78', פגשתי לראשונה את טוני מורבק, (אז בן 65) צלם, מנהל אכסניית נוער בגרמניה וחבר אגודת ידידות ישראל-גרמניה, שהצטרף לקבוצת ישראלים.
מידי פעם עצר, צילם את פרחי המדבר ואת הנוף, בדרך כלל היה המאסף בקבוצה. כשנפרדנו ניגש אלי ושאל אם אסכים להדריך אותו באופן פרטי בנגב, כך שיוכל לצלם את הפרחים בנחת. "כן, בשמחה" השבתי. כעבור שבוע הגיע מכתב בן חמישה עמודים מפורט ומדוקדק, היכן ובאיזו שעה הוא מעוניין לטייל בעוד שנתיים.
טוני הגיע עם חבר ובמשך חמישה ימים נדדנו בין משטחי פרחים, מהאחד למשנהו. לסיום, בדרכנו צפונה, נכנסנו למערת סדום. בדרך כלל לוקח עשר דקות מרגע שנכנסים למערה ועד שמגיעים לארובת האור, אלא שלכולנו כבו הפנסים באורח מסתורי (לאחר שנטענו בחשמל כל הלילה) כעבור שלוש-ארבע דקות מרגע שנכנסנו למערה.
ירדנו על ארבע והתחלנו לזחול. בדרך אספתי נר נשמה שמצאתי וסווצ'ר. היו רגעים שלא היה אוויר וקשה היה לנשום, חושך מוחלט. ואז פתאום הגיע משב רוח ממקום לא ידוע. טוני העביר אלי את הציוד, לאחר שנפל לתוך סדק. לקחתי את הפלש של המצלמה ביד ואמרתי לו - תהיה נחמד ותפעל לרגע, ואכן האור הבזיק וראיתי שאני עומדת על מדף סלע על סף תהום. אז נזכרתי, שאכן המערות בהר סדום ידועות במפולות ובשברים.
כעבור למעלה משלוש שעות הגענו לארובת האור המוכרת לי. עצרנו. מכאן, אמרתי, אני ממשיכה לבד. את אורחי המותשים מהמסע השארתי ב"מקום מבטחים" מתוך תקווה, שאם לא אמצא את הדרך, מישהו יכנס למערה עם נרות וימצא אותי שם.
החזקתי את האיזולירבנד הלבן, שסימן את הדרך החוצה, עד שלא היה לו המשך. משהו מאוד שקט בתוכי המשיך לכוון את הדרך במקומו. כעבור כ-45 דקות ראיתי אור. יצאתי מהמערה. עצרתי נהג משאית שהיה מאוד נדיב והציע לי פנס. הסתפקתי בגפרורים.
חזרתי עם עוגות וקפה והוצאתי את שותפי למסע מתחנת המעבר. טוני אמר שמעולם, גם ברגעים הקשים בחורף ברכסי האלפים, כשהציל אנשים, לא עבר חוויה כזאת, וכתודה רצה לתת לי מצלמה במתנה. סירבתי. "מעולם לא צילמתי ומן הסתם אף פעם לא אצלם", השבתי. טוני אמר שרק אחרי שאתחיל לצלם אוכל להבין מה נתתי לו. לא היו לי יותר מילים להגנתי.
כעבור שנה קבלתי את המצלמה ויצאתי איתה למסע נוסף מחושך לאור.
במחשבה לאחור, אני אוהבת את אי-הוודאות בנוף, נוף פראי שדרכים אינן מסומנות בו, שאפשר ללכת בו לאיבוד ולמצוא את הדרך מתוך הקשבה לקול הפנימי, רק לאור נרות.
גן לאומי בית גוברין, המערה הצידונית
שמורת טבע נחל מערות
שמורת טבע מערת הנטיפים
גן לאומי ציפורי, אמת המים
תל מרשה, מערת הקולומבריום
גן לאומי בית גוברין, מערת הפעמון
גן לאומי מגידו, נקבת המים
שי גינות היא צלמת, מנחת סדנאות התבוננות וצילום, ומחברת סדרת הספרים 'לגעת באור', 'מקום בלב - ירושלים' ו'חופשית ברוח'. לאתר הבית שלה לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
גן לאומי מצדה, בור המים
צילום: שי גינות
פרסום שימושי
מומלצים
