חצי האי קרים: כולם כבר היו כאן

אין מה לעשות בעיר

שדה-התעופה נמצא בסימפרופול, אבל אחרי שהחתמתם את הוויזה ושאלו אתכם אם יש לכם זהב, אין לכם מה לעשות לא בשדה ולא בעיר הגדולה והאפרורית הזו, שרבים ממבניה אינם גמורים. הפתרון הרצוי: לנסוע דרומה, ליאלטה. לא יותר משעה ברכב. זוהי אחת הנסיעות הנעימות והיפות ביותר בחצי האי, והדרך להתחיל להבין את סוד היופי וההדר הפראי של הטבע כאן.

חובבי הרפתקאות יכולים לעשות את הדרך בטראם החשמלי הכי ארוך בעולם - שלוש שעות נסיעה. לפתע יתגלה לפניהם הים השחור בכל הדרו. ראיתי אותו במקומות אחרים, כמו גרוזיה, טורקיה רומניה ובולגריה, אבל כאן הוא נראה אחר - פראי ועתיק יותר. אולי כפי שראו אותו יאסון ומלחיו כששטו מיוון אל חופי גרוזיה בחיפוש אחר גיזת הזהב.

דגים שיצאו מהכביסה

יאלטה היא עיר קטנה (100 אלף תושבים) המשתרעת על כמה גבעות מיוערות לאורך החוף. מרכז העיר מעוטר בסימטאות זעירות, עד שאינך מבין איך לאדה ומרצדס מצליחות לחלוף בהן זו לצד זו. הרובע העתיק רובץ על שפת המים, והמלון הקטן בו שהיתי היה שווה לא במעט בזכות המראה המדהים שנשקף ממנו, מעבר לברוש ולתאנה. הים.

יש ברובע כמה מסעדות ובתי קפה שכולם, תיירים ומקומיים, עוברים בהם. אחרי יום אתם כבר מזהים את הבנות עם המיני והטלפון הסלולרי על צווארן, שעושות בערב אחד פנסיה חצי שנתית של עובד מדינה.

לאורך החוף פרוסים טיילת נחמדה, חנויות אופנתיות, מסעדות שהמלצרים קוראים לכם להיכנס אליהן, ואפילו מלון קטן ומודרני להפליא, שכל חלונותיו מביטים אל המים. על האוכל, שמתם לב, איני מכביר מלים. הבשר והדג נראים תמיד כאילו יצאו זה עתה מכביסה, ואולי משום כך שופכים עליהם רוטב כהסוואה.

חוץ מזה, עם כמות היינות המתוקים שדוחפים לך כאן, ממילא לא חשים בטעם האוכל. בהתחלה לא כל-כך הבנתי איך אפשר לשתות יין מתוק ליד האוכל, אבל מהר מאוד מתברר לי שהם נפלאים וארומטיים. אחרי יום אפשר לזהות אותם יותר לפי צבעם מאשר לפי טעם המוסקט, המוסקאטל, הפינו-נואר והקוקור. גם השמפניה לא רעה בכלל, ויש לה גם היסטוריה מפוארת שמקורה במפרץ מדהים, 'נובי סווט' (עולם חדש), אחד היפים בקרים.

פינות חמד לא רחוקות

גם מהלך שעה מזרחה מיאלטה לא חסרות פינות חביבות. הראשונה שבהן היא ארמון ליוואדיה, שנבנה על-ידי שושלת הרומנובים, ובו נערך מפגש המנהיגים הידוע ב-1945. יש בארמון צילומים מרתקים וגיליון ישן של 'פראבדה', שמתאר את האירוע ההיסטורי. בחוץ גן מקסים (יהיו עוד הרבה כאלה) עם אורן איטלקי שנראה כמו מטריה.

ארמון אחר, נחבא יותר, הוא ארמון מאסאנדרה, מרחק דקות מיאלטה. הוא שוכן בתוך חורש טבעי, עבות ומרשים.

ארמון אלופקה נבנה עבור הרוזן וורונטסוב, על-ידי ארכיטקט אנגלי. מעט מערבה ממנו נשקפת, מעל מצוק, כנסיית פארוס, או כפי שהיא מכונה - הכנסיה שעל הסלע. בצד המזרחי משתרעים הגנים הבוטניים, אולי האתר היפה ביותר ביאלטה רבתי. הקדישו למקום לפחות שעתיים-שלוש. אזור הכריזנטמות יצבוט לא מעט לבבות בקנאה.

פינטזתם על צוללת רוסית?

בחלק הדרומי-מערבי של חצי האי נמצאת העיר סבסטופול, הקשורה יותר מכל מקום אחר לדפים ההרואיים של מלחמת קרים, שהתחוללה באמצע המאה ה-19. הבסיס הימי בעיר, הממוקם בתוך לשון ים ארוכה, משרת את הציים של אוקראינה ורוסיה. תמיד פינטזתם לראות צוללת רוסית? צריך רק לעמוד, ולצלם.

בסבסטופול אכלתי שיבורק - בצק טטארי מטוגן וממולא בבשר או גבינה. מה לטטארים ולקרים? עד לתקופת סטלין חיו בקרים כרבע מיליון מהם, אבל אחרי שזה האשים אותם בבגידה במולדת הוא גם גירש אותם לאוזבקיסטן ולקזחסטן. בשנים האחרונות הם שבים לקרים. את השכונות שלהם קל לזהות, שכן הן מרוכזות בשולי כל עיר גדולה.

המזרקה של פושקין

כדי להכיר משהו מההיסטוריה המפוארת שלהם חובה לבקר בבחצ'סאראי, שם נמצא ארמון טטארי יפהפה. על המזרקה הנוטפת מים כתב פושקין את השורות הידועות, המתחילות ב"מזרקה של אהבה, מזרקה של חיים".לא רחוק מבחצ'סאראי תגלו שני אתרים מרשימים. הראשון הוא מנזר המערות של אוספנסקי, הבנוי מאוסף מערות נזירים חצובות בדופן קניון, במקום בו התגלתה על פי המסורת מרים לרועה צאן. היום עדיין חיים שם 14 נזירים.

מי שימשיך במעלה הקניון יגיע, אחרי הליכה של שעה, לאתר המרשים ביותר בקרים - עיר המערות שופוט קאלה, ששימשה ביזנטים וטטארים והפכה להיות מזוהה יותר מכל עם הקראים, קהילה שהולכת ונעלמת במזרח-אירופה.

הכינוי 'קראים', מהשורש העברי 'ק.ר.א', מצביע על זיקתם למקרא. הם מכירים רק בתורה שבכתב ואינם מקבלים את התורה שבעל-פה. ההנחה המקובלת גורסת שהמקור האתני שלהם הוא בכת יהודית מהמאה השמינית לספירה, שנוסדה בבבל על ידי ענן בן-דוד. יתכן שכבר בימי הביניים התערבבו קראים עם שבטים טורקיים, או ששבטים טורקיים קיבלו עליהם את הקראיות בערך במאה ה-12, בדומה לכוזרים.

הקראים חיו כאן מאות שנים. אחד האחרונים בהם היה הרופא והמלומד אברהם פירקוביץ', שכתב רבות על בני קהילתו. ביתו עדיין מתנוסס בראש המצוק, לצד שני בתי-כנסת קראיים.