תמיד תהיה לנו טוקיו

יש חוויות שכדאי וראוי לנצור ברגע המזוקק ביותר, שכן לאחריו בדרך-כלל מתחילות להתעורר הבעיות עד שאותו רגע מופלא עשוי לאבד את קסמו. זו אולי אחת הסיבות ש"קזבלנקה" נחשב עדיין לגדול הסרטים הרומנטיים, על-אף הבחירה לסיימו בפרידה כואבת בשדה התעופה. "תמיד תהיה לנו פריז", מסנן ריק ( המפרי בוגרט) באוזניה של אילזה (אינגריד ברגמן), כשלמעשה הוא אומר לה: בשביל מה להתחתן טוטס? לשיא אושרנו הגענו שעה ששהינו בפריז, משם זה רק יכול להידרדר. הסכמי ממון. חמות מעצבנות. ילדים מפונקים. גירושים מכוערים. עזבי. תמיד תהיה לנו פריז. ב"אבודים בטוקיו", סרטה החדש של סופיה קופולה שעולה בסוף השבוע לאקרנים, בירתה של ארץ השמש העולה מסמנת עבור צמד דמויותיה האובדות - בוב האריס (ביל מוריי) ושרלוט (סקרלט ג'והנסן) - את אותה חוויה אינטימית וחד-פעמית, שסימנה בעבר פריז.

בוב עובר משבר אמצע חיים. תהילתו ככוכב מאחוריו וכעת הוא מוצא עצמו מתפרנס מפרסומת לוויסקי יפני, ביקורים בתכניות אירוח אקסצנטריות וכל חלטורה אפשרית שסוכנו יכול להעלות בחכתו. במישור המשפחתי חייו של בוב לא פחות מתסכלים, שכן שיחותיו הרומנטיות עם אשתו מסתכמות בבחירת צבעים לאריחי חדר האמבטיה. בינתיים, בחדר אחר במלון הייאט, מתארחת שרלוט, שעוברת משבר דומה, אלא שהיא נמצאת בשנותיה הראשונות לנישואין, כשהיא מגלה כי בעלה איננו אותו אביר על סוס לבן, כי אם צלם כוכבניות גמלוני ומגומגם (ג'ובאני ריביסי).

וכך, לאחר התחלה מנומנמת (מלבד מספר סצינות מופלאות של ביל מוריי ) שבה שתי הדמויות ממעטות להיפגש, הן לפתע מגלות אחת את השניה, ומכאן מתחיל לו סיפור עדין על ידידות מופלאה. יש להדגיש את המילה "ידידות", שכן סיווגו של הסרט כ"קומדיה רומנטית" הוא בבחינת טעות קריטית, שעשויה להטעות ולהרגיז לא מעט צופים, ובצדק. "אבודים בטוקיו" איננו פוסע בשבילים המוכרים בהם הילכו דמויותיהם של הארי וסאלי, ועל-אף העובדה ששתי הדמויות סובלות בסרט הנוכחי מנדודי שינה הן לא תמצאנה את אושרן בסיאטל. בוב ושרלוט יודעים כי משגל אקראי איננו מהווה את הפתרון הנבון לבדידותם הקיומית, שמתעצמת עוד יותר לנוכח זרותם התרבותית ביפן, ולכן הם מעדיפים לבלות את מספר הימים המצומצם בשיטוט אינסופי ברחובות טוקיו ומוזרויותיה, צפייה בסרטים קסומים ("לה דולצ'ה ויטה", שללא ספק מהווה השפעה ישירה על יצירתה של קופולה), ובעיקר בשיחות נפש ארוכות שמאפשרות לדמויות להשתחרר מרעליהן (בכל זאת יש דברים שלא אומרים לבעל/אישה), ובכך למצוא מזור, גם אם ארעי, לנשמתם הפצועה והמיוסרת.

אין טוב בלי רע

ניתן עוד היה לסלוח ליוצרת על הממד הסטריאוטיפי אילולא הוא היה מטפטף גם לאופן בו היא מביטה על העם היפני. ולראייה, מה שמתחיל ברצף של בדיחות משעשעות על התנגשותן של תרבויות שונות, הופך, ככל שנוקפות דקות הסרט, למופע סטנד-אפ (מאופק אומנם) שעושה הרבה עוול לחברה היפנית.

בדיחות עדתיות וגזעניות תהיינה לעולם מתכון בטוח וקל לצחוקים מתגלגלים, אך מבמאית שמבקשת לדון בנושאים של לב ורגש, יש לצפות לקצת יותר הבנה ורגישות. מי יודע, אולי בסרט הבא.

ושני דברים לפני סיום:

2. לאחר פלישתם של קוונטין טרנטינו ("להרוג את ביל") וסופיה קופולה ליפן, התכוננו להגעתו של טום קרוז לארץ השמש העולה ב"סמוראי האחרון", ונשאלת השאלה האם יפן תזכה סוף סוף לדימוי חיובי יותר מצד האמריקאיים, או שמא נקבל שוב תמונה של אומה פסיכוטית, עצבנית ובלתי צפויה, כזו שעשויה לפתוח בוקר אחד במתקפת פתע על נמל מסוים?