עומר מיכאליס, כותב בלוג ב"רשימות". כדי להגיע לבלוג לחצו על התמונה
ומוזיקה ששברה את הסירוב הראשוני של שתי נפשות לחבור זו לזו, ושזרה את הכל לנשימה משותפת, למנוחה של לב עצום, הולם עבור שנינו, גומע אותנו אל תוכו. הקול הסדוק"
זכר המשפט האחרון שאמרת עוד מכה לעתים כמו רוח על התריסים המביטים אל הרחוב, מלבין לרגע את חשכת הים, את חשרת הזכרון, ושוב שוכך, 'יש בעיניים שלך עצב מאוס' עינייך הספיקו לומר"
שירה פצועה
על מותו של הזמר אליוט סמית' ומותה של אהבה שהדליפה קרח אל חדרי הלב. עומר מיכאליס, כותב בלוג ב"רשימות"
הרגע המשמעותי ביותר עבורי בשנה הזו לא בא מן ההיסטוריה, כי החיים הפרטיים אינם היסטוריה, הם דומים יותר לטבע. ההיסטוריה משתנה, ובין לבין אנשים חיים, עובדים, מתים, נחלים ומתחלים, מתחברים וחווים הארה ועצב, ואין לכך קשר להיסטוריה, או שהקשר הוא הרקע בלבד. הדרמה האמיתית נמצאת בפנים. הרגע המשמעותי בשנתי כמו הרגע החשוב ביותר בשנתי הלילית שזור בחייו במותו של זמר הרוק אליוט סמית, ובמותנו אנו.
א.
לילות של סוף דצמבר, דליפה של קרח אל חדרי הלב, הרוח לא יכולה להשיב את שטאטאה מפה, הגשם אינו מוחק את כתמי התשוקה. כל השעות נדמות מיותרות, אינני יכול להגיד בדיוק מתי איבדו המלים את דרכן. עכשיו לאחר לילות שתוקים, כל שנותר הוא להביט לאחור ולנסות להבין את רגע הסטייה. בשתיקה בה הפכו המלים ללהקת ציפורים ששינו בן רגע את מעופן וריסקו עצמן אל הקרקע בהתאבדות המונית. הריח הוא ריח ציפור מתה, לא ריח מעופה.
ב.
עלה נושר, טיפה נופלת, זכר הימים הראשונים, נותר מהם ריח שחור. אינני יכול לזכור את הימים האלו, וככל שאני מנסה להיזכר קודחת במוחי רק תמונה שלא הייתה מעולם של שניים, ילד וילדה שחברו במסיבת יום הולדת ומביטים זה בזו, זיכרון מתוק שנשזרו בו כאב ותקווה - הידיעה היחידה היא שמות הילדים, ושהשמות הללו בלבד מספיקים ללב כדי להפוך לפיסה של פרי, שהושאר זמן רב מדי באוויר ועכשיו נרקב.
ג.
את הלילות, לעומת זאת, אני זוכר היטב, דרך שירים, דרך שהתוה לנו אליוט סמית.
'שים מוזיקה', את ביקשת. 'לא כזו שתספר על הגשם בחוץ, כזו שתוריד את הגשם פה'.
די בשיר, כל שיר מתוך האלבום either/or, והזמן כולו נמס כשלג שהכה בו ברק, שועט במורד הדם, הרגעים המתארכים בחדרך, אור צהוב מטפטף אל החדר, ומוזיקה ששברה את הסירוב הראשוני של שתי נפשות לחבור זו לזו, ושזרה את הכל לנשימה משותפת, למנוחה של לב עצום, הולם עבור שנינו, גומע אותנו אל תוכו. הקול הסדוק, העושה דרכו מן התקליט. שירה פצועה כל כך, חוסר שלמות, כמו הזרת המתפתלת מכף ידך ומתעקמת קמעה לפני הפרק. איברים מושלמים מדי אינם מבקשים להבין דבר. שורה מושלמת של שיר לא מסמנת דבר, היא עובדה.
ד.
לא זכור לי שסיפרתי עליך לאיש מלבד אורי, ממש כפי שלא המלצתי לאף אדם מעולם לשמוע את אליוט סמית, שאת קולו הגדרת יפה כל כך כקולו התועה של אדם עשיר בדמעות. כה עניים היינו, עניים אך יפהפיים, כמו אנחה בשיר של אליוט, שהיא דלת לצעקה שנצעקת מבפנים, כמו צמח פשוט, כזה שלא ניתן להמשילו לורד מתהלוכת ורדים, אך כזה הברור שיש בו יופי שאינו שכיח.
ה.
כל הזמן יש רמזים תחת העור. מסרים אמיתיים נחבאים בתוך שתיקות.
'אני מפחד מתוקפנות', אמרתי לך.
הבטת בי דקה וענית 'כל מי שמרגיש מאוים בקלות מרגיש שיש משהו שהוא אינו מבין עד הסוף, משהו בחדר שנדמה שכולם מבינים חוץ ממך'.
'אני רואה צורות מיואשות של שתיקה גדלות עד עיני. אני שומעת קולות סמיכים, אפורים, במקום העתיק של הלב', זעקה, או אולי רק לחשה אלחנדרה פיסרניק לפני שהתאבדה. 'ביי', נקראה הרצועה האחרונה שראתה אור בחייו של אליוט סמית, אין בה מלים, אך כל כך הרבה שתיקה היא מכילה, איכות של סימפוניה של מהלר, שבתשיעית שלו, באקורד האחרון החשאי לגמרי של כלי המיתרים כתב את המלה 'גוסס'.
ו.
זכר המשפט האחרון שאמרת עוד מכה לעתים כמו רוח על התריסים המביטים אל הרחוב, מלבין לרגע את חשכת הים, את חשרת הזכרון, ושוב שוכך, 'יש בעיניים שלך עצב מאוס' עינייך הספיקו לומר עוד לפני שעזבת. 'האם התגעגעת אלי, גברת אומללות', אליוט סמית שר כמו מספריים ענקיות בתוכי, מחפשות את הלב.
ז.
ובכל ערב מאז, משך חודש או שנה, מול החלון ניצבה אישה עבה בחלוק רפוי, נעה מחדר לחדר כשבידיה כלוב ריק, וקראה לציפור.
ח.
השריד המוחשי היחיד שנותר הוא התקליט המסתובב, לעתים מדקר בלב כמו מחט פטיפון. פעמים רבות אני שואל את עצמי מדוע מוזיקה של אומללות
היא המלווה את ההתאוששות, נדמה לי כי התשובה טמונה בכך שאליוט היה אומלל, אך לא אחד האומללים המדרדרים אותך לתהום עימם, כי אם אומלל המזכך אותך ביסוריו, שגורם לך להרהר בינך לבינך על אותן קטסטרופות עליהן הוא שר, לשכוח בינתיים את הטרגדיה שלך, דומה ככל שתהיה לשורה משיר של אליוט. ובכל פעם שהקול בוקע מן הרמקולים, אני מגלה שלחדרי נכנס זחל, עם יצר לטרוף את כל מה שסביבו, וכשיצא, אני מבחין כי מן החדר נותר רק טיח ריק ועירום, שהזחל טרף את השולחן, הכסאות, המצעים, אך גם את החבל הכרוך בלולאה כמו מוכן למעשה תלייה.
ט.
העבה, כבר חודש היא נעדרת מן החלון. הכלוב הושלך אל הפח, לנשייה.
זמן החסד אזל, וכמוהו גם זמן החסר. אני ניצב בפני זמן חדש. השעות נפלו ברשת הזמן, בהדרגה, לא מפוייסות, נערמו כבקבוקים ריקים, נקבצו לימים, לזכרונות בלתי קריאים, ללילות שבהם כבר אין לאחוז, הזמן נאסף, השעות ניתכו לשתיקות או התפוררו, עכשיו כשיורד גשם שרידיהם הבסיסיים ביותר של מה שהיינו זולפים מטה מתוך מרזבים, עושים דרכם יחד עם המים השחורים.
עומר מיכאליס כותב בלוג בשם "סופר קולות"
באתר "רשימות".
