כתבים מצייצים - לכל הציוצים >

פרק 19: מרפסת שמש וכיווני רוח

"מהקומה השמינית אני מצלם תמונות בראש, מקפיא פיסות של חיים של אנשים אחרים, טווה לעצמי את עלילות החיים שלהם, משחק אותה נתן זך לשעה-שעתיים: יושב על שפת הרחוב ומסתכל באנשים. וכל תמונה כזו, כל סיטואציה, גוררת אחריה תובנה, והבהרה, והכרה והשלמה". רונן פורת משתכנע לצאת בחוץ, פוקח זוג עיניים ענקיות על העולם, ומחדד את המסרים שלמד בימי מחלתו על הדברים המהותיים בחיים

רונן פורתעדכון אחרון: 13.01.04 , 09:10

אם עוד לא היכרתם את רונן פורת, ההקדמה הזו היא בשבילכם:

לפני שלוש שנים גילה רונן פורת, מעצב תעשייתי בן 34 ונשוי מחולון, כי לקה ב-ALS, מחלה ניוונית נדירה, שמכונה גם מחלת לו גריג , ע"ש הספורטאי המפורסם שלקה בה בשנות ה-30. חולה ידוע אחר במחלה הוא הפיזיקאי הבריטי הנודע סטיבן הוקינג .

בתוך פרק זמן קצר ניטלו מרונן כל היכולות הגופניות. כיום הוא לא זז ולא מדבר. למרות מחלתו - הוא שומר על ראייה מפוכחת וגישה בריאה, ובעזרת מתקן מיוחד הקורא את תנועות ראשו, הוא מצליח להקליד אותיות על מסך מחשב, לצרף אות לאות - ולהגיש לכם פרקים ביומן המחלה המדהים שלו, מסמך כואב-אבל-אופטימי, שחובה לקרוא.

הקישורים הישירים לכל פרקי היומן ולפורום של רונן - מופיעים בעמוד זה למטה.

* * * * *

השבוע שעבר, שעות לפני שארובות השמיים נקרעו עלינו. יום חורף שמשי וחמים. בפעם המיליון מנסה קואליציית השמש (בובי ואמא שלי) לשדל אותי להשתזף קצת. כלומר לצאת בחוץ.

''זה יעשה לך ממש טוב''. יופי אמא, נימוק מקורי. מה שיעשה לי טוב כרגע זה אל"ף - אם תזוזי כי את מסתירה לי את השמש. ובי"ת - אם יעל בר זוהר תסתיר לי את השמש.

''ווי נוט רונן? גו אאוט. צ'מצ' זה גוד פור יו''. מפתיע איך גם בובי הצליח לסגל לעצמו את מכניקת הניג'וס.

לא יודע למה, הסכמתי. שלא תתבלבלו: הבחוץ הזה שלי הוא בסך הכל לצאת למרפסת. שלושה מטרים מזרחית לכורסה. רק מה, מדרגונת מטופשת שמה מכשול בפני נכה (אני), וחוצצת ביני לבין נצח השמש. בשביל בובי זה שטויות, אבל בשבילי זה תירוץ מספק לשמור על מעמד הזרוק על כורסתי-ספתי.

איכשהו, הפעם השמש קראה לי החוצה.

ככה, בערך תוך שנייה פלוס מאמצון קטן של בובי - והוד נכותו והשמש נפגשים. זה לא עניין פעוט, כי קדמו לכך שבועיים של ברוגז.

השמש קלטה אותי מייד. מבסוטית מעצמה וצינית כמו תמיד שלחה לי קרניים מלטפות: "או, פארוקי, איזו הפתעה. איך נפל עלי הכבוד הזה ככה פתאום?"

פארוק (זה אני, אם מישהו מכם עדיין לא יודע): "שבי בשקט, חצופה. איפה היית לפני שבועיים כשנסעתי עם עמיר, אראל ואבי לפגוש אותך בשפך הירקון, אה? איפה היו כל הקרניים החנפניות שלך אז, כשקפא לי המוח?".

לטיול יצאתי

לפני שבועיים בערך הזדחלתי לי החוצה ממחילתי וממחלתי. המשימה הוגדרה "לתפוס קצת שמש". לכם זה נשמע אולי פשוט וטריוויאלי, אבל כמו תמיד במקרה שלי - לפרויקט הזה קדמו הכנות קדחתניות.

זה התחיל באמא (משימות כאלה בדרך כלל מתחילות שם), שתפסה את א.ל חברי הטוב לשיחה "רצינית". בסוף השיחה הוטלה עליו המשימה לשכנע את פארוק להסכים "לתפוס קצת שמש". כאמור, לא עניין פעוט.

א.ל, חייבים להודות, ממוקם לגמרי על הקצה השני בסקאלת הנג'סים. הוא הכל, חוץ מנודניק. המשימה הזו התאימה לו בערך כמו שהכפפה התאימה לאו ג'יי סימפסון במשפט שלו (ואני עדיין תוהה איך לא תיווכו למשימה הזו דווקא את אורי, כי לו היא מתאימה כמו נעל זכוכית לסינדרלה).

שבועיים לפני האירוע הנחשב, ניסה א.ל לשדל אותי "לתפוס קצת שמש" בעזרת סדרה של תמונות, שצילם ברחבי תל אביב. נכון, שיטה סולידית, אבל במקרה שלי די יעילה, כי לפעמים באמת לא חייבים טנק כדי להרוג זבוב.

השתכנעתי. אפילו קבעתי את יום רביעי כמועד המיוחל. לכבוד האירוע לקח א.ל (לא צחוק) יום חופש מהעבודה. הוא יוצא איתי לתפוס קצת שמש, ומצדו, שהעצים יחכו (הוא אדריכל נוף). לטקס היציאה מהכורסה זומנו גם אורחים נחשבים נוספים - חבר הילדות אראל, והלא-פחות-חבר עמיר, ששב מטיול בן שלושה חודשים במרכז אמריקה. תאמינו או לא, השמועות על היומן הזה שלי, ועל "פרויקט רונן פורת" כאן ב-ynet, הגיעו עד יערות הגשם של קוסטה ריקה. בחיי.

כצפוי, מנחוס כפי שאני, נפלנו על היום הכי קר בשנה, שבמקום פתוח כמו שפך הירקון רק נעשה קר יותר (זה לא אומר שלא ראיתי איזו עבודה יפה דפקת שם, רון. סחתיין עליך. מי שעדיין לא היה שם - שירוץ).

מה יצא? עשינו סיבוב רגלי קצר, וברחנו חזרה לחמימות הנעימה של האוטו. מה שנשאר מהאירוע זה כמה תמונות שצילם א.ל, בשביל שיאמינו לו שבאמת יצאתי מהאוטו (מימין).

אימפריית השמש

אז ככה, על המרפסת בקומה השמינית, השמש ואני עושים מייק-אפ סקס.

סימנתי לבובי שגודל המעמד שווה משקפי שמש, והתמסרתי. אחרי כמה דקות של שכרון חושים, פקחתי זוג עיניים ענקיות על העולם שלמטה ומסביב, מצלם תמונות בראש, מנציח רגעים, מקפיא לעצמי פיסות של חיים מסביב. ממש כמו ב"סימס", טווה לעצמי עלילות מלאות לחיים של אנשים אחרים. משחק אותה נתן זך לשעה-שעתיים, יושב על שפת הרחוב ומתבונן באנשים. הם אינם יודעים שאני בהם מסתכל.

ממש מתחתי עקרת בית תולה כביסה בחצר הבית הפרטי שלה, עם הגינה הפורחת. לפי מצב הגינה אפשר לנחש בקלות את מעמדה הכלכלי, ולפי הכביסה אני מנחש שהיא אם לתינוק, בת ובן בגיל העשרה. היא עדיין לא בת ארבעים, אני מחליט, אבל ממקום מושבי ביציע ח' לא מצליח לקבוע בוודאות איך היא נראית.

תמונה ותובנה ראשונה: בגידה

בזווית העין אני לוכד גנן, שפורק את מכסחת הדשא מטנדרו החבוט. הוא לבוש ג'ינס וחובש כובע בייסבול - אבל רחוק מדימוי הגנן החתיך של ליידי צ'טרלי. יש שם כרס בעליל, וייתכן אפילו שהכובע מסתיר קרחת.

כל זה לא מונע מהראש הכחול שלי לרקום רומן בינו לבין עקרת הבית מהתמונה הראשונה. וגם סצינות של דיאלוג אפשרי ביניהם - היא בטח רוצה לגמור עם זה והוא מנסה לשכנע אותה להמשיך: "עזבי, זה כלום". כשזה לא עוזר, הוא בטח מגייס את הנשק האולטימטיבי, הקנאה: "גם בעלך, אם שכחת, בגד בך, המניאק".

היום, אמרתי לכם פעם, יש לי דעות נחרצות יותר מבעבר. כמעט על כל דבר. הרבה דברים התבהרו לי יותר בעקבות המחל'ס (זה כינוי החיבה שלי למחלה המחורבנת הזו, ALS).

למשל, בעניין בגידות: אם אצלנו רואים במרדכי ואנונו גדול עוכרי ישראל, ובגידה במולדת נחשבת לחטא כביר - איך אנו אמורים להתייחס לבגידה בבן או בת הזוג? הרי לפי הסרגל של ואנונו - בגידה בבת זוג זה לפחות מאסר עולם, לא? אז למה לא תובעים את מי שבוגדים בבני זוגם למשפט? אולי בגלל שאז חצי מאוכלוסיית המדינה היתה מבלה את שארית חייה בכלא?

מצד שני אני טוען, מחילה היא מעלה גדולה. מי שלא יודע לסלוח - שיחפש לעצמו אי בודד לחיות בו. במילים אחרות: כל אחד מציב לעצמו את הקווים האדומים שלו. בבית המשפט של ליבנו - אנחנו המחוקקים.

תמונה ותובנה שנייה: יופי

חבורת בני נוער מבריזה מבית הספר הסמוך, ונשפכת ישר למקדונלד'ס. השמנמונת שמשתרכת מאחור תזמין ודאי סלט קליפורניה, בלי רוטב, ודיאט קולה. המסכנה בדיאטה מגיל שמונה. במרכז הלהקה אני מזהה בקלות את הפופולרית, הנערה השווה, זו שכל הבנים מכרכרים סביבה. אני מרשה לעצמי לעשות לינק לתמונות קודמות ומותח קו בין העלילה שלה, לסיפור של עקרת הבית מקודם - ותוהה אם זו האמא של הילדה הפופולרית, שעסוקה כרגע בוויכוח על רקע רומנטי עם הגנן. מה שבטוח, ואת זה אני רואה גם מכאן, מכוערת היא לא.

כאלה אנחנו, מייחסים משמעות יתר ליופי. אם ניזכר לרגע בעץ שנופל ביער ואין שום אדם שישמע אותו - האם גם כשיעל בר זוהר נמצאת לבדה על אי בודד ואיש אינו רואה אותה - היא עדיין נחשבת יפה? (התשובה היא, כמובן, כן. ואם אתם לא משוכנעים, אני מוכן לטוס לשם בעצמי ולבדוק).

הייתי בשני הצדדים. פעם נחשבתי לבחור יפה. היום - איך אגיד את זה בלי להעליב את עצמי? - אני די מכוער.

אז לכאורה, במצבי זה עאלק-מתבקש שאצהיר שיופי אינו עניין חשוב, ומה שבאמת משנה הוא דווקא התוכן. וגם קלישאות כמו "יופי הוא בעיני המתבונן".

אז זה לא מדויק: נכון, היום לא באמת מעניין אותי איך אני נראה, אך מאוד מעניין אותי איך אחרים נראים. אם דאז תלבש בגד לא מחמיא - אעיר לה באבו-אבוה. בכלל, פעם, כשהיתה מודדת בגדים בתאי המדידה בחנויות, הייתי רץ להביא לה עוד ועוד בגדים, לפי טעמי. אז צר לי על השטחיות, אבל בענייני יופי אין לי בשורה. כמעצב במקצועי - אסתטיקה חשובה לי מאוד. אפילו ההליכון שהיה לי היה מעוצב על פי טוב-טעמי.

תמונה ותובנה שלישית: כסף

נהג מונית עצבני ממתין לנוסע. הוא משליך בדל סיגריה לכביש, מלכלך ארצו בסבבה. כמו כלבלב שמסמן טריטוריה, כך תוכלו לשחזר את מסלול נסיעתו - עיקבו אחרי בדלי הסיגריות שהשליך לצדי הדרך. ואם עקבתם אחריהם, אתם עלולים (או עשויים, תחליטו בעצמכם) לגלות שהבדל הראשון הושלך בקריית שלום, למרגלות הדירה שלו, השוכנת בבניין מוזנח, שתיבות הדואר בכניסה שלו מיותמות משמות, מחשש המוציאים לפועל.

מחר יתראיין אותו נהג מונית בטלוויזיה, וישאלו אותו על מצבו הכלכלי. הוא יתלונן, בצדק, על כמה חרא פה, ושאין לו כסף לאוכל בשביל הילדים. ואני לא יכול להימנע מלעשות חשבון מהיר כמה ש''חים מוציאים אותו נהג מונית חביב ורעייתו מדי חודש על סיגריות. נחשב נניח שתי חפיסות ביום? זה כבר 1080 שקל בחודש. נוסיף גם את הטוטו-לוטו שהוא ממלא? ביחד זה 1400 שקל בחודש. הנה, ככה הוא מעלה בעשן מדי יום ארוחה וחצי לילד במקדונלדס.

גם זה משהו שהיום אני רואה חד יותר: עוני הוא מצב יחסי. לעומת ביל גייטס - עזריאלי דלפון עלוב. ויקי קנפו היא גבירה מחוג הסילון ליד הפקירים ההודים. במילים אחרות: קו העוני ניצב במקום שאתה תציב אותו. בפרמטרים מוחלטים של עוני, אם אתה לא רעב ללחם, ויש לך קורת גג מעל ראשך - אתה כנראה עשיר.

והעושר? טוב, זה ברור שעושר זה אמצעי ולא מטרה. ביל גייטס לא בהכרח יותר מאושר מאותו פקיר הודי. אז נכון שקל לי להגיד את זה כשהפרוטה (יחסית, תירגעו) מצויה בכיסי - אבל זה באמת מה שאני חושב (זה בסדר, אתם יכולים להאשים בזה את מחל'סי).

תמונה ותובנה רביעית: זיקנה

נהג המונית צופר בעצבים. הנה, הנוסע מגיע, נכנס למונית, ושניהם מפליגים מכאן. לפני שהם נעלמים, נותן נהג המונית זכות קדימה למטפלת, כנראה פיליפינית, שמסיעה קשישה בכיסא גלגלים. לפי שפת הגוף של הקשישה, אני מבין שהיא מבואסת מהמטפלת. אולי הקשישה סתם מתוסכלת ממצבה, אולי היא כועסת על עניין מהותי. בכל מקרה, היא מטיחה את כעסיה במטפלת.

ביחד הן מאתרות ספסל ציבורי, ומתמסרות לקרני השמש החמימות. כל אחת שוקעת בעולמה שלה, בלי להחליף ביניהן מבט. המטפלת ודאי מהרהרת בגעגוע בבתה הקטנה, שנותרה במנילה, אצל סבתא. הקשישה ודאי מחלקת בפעם המיליון את מעט רכושה בין יורשיה, על פי פרמטרים משתנים מדי יום של מידת היחס והרוך להם היא זוכה משארי בשרה. תעזבי, אני מנסה לשדר אליה מהמרפסת בקומה השמינית, תעזבי את הצוואה. אל תחשבי על זה. זה רק צרות. בכל מקום שבו מעורב כסף - אנשים נוטים לשכוח עניינים כמו משפחה וחברות.

ועל רקע התמונה הזו אני חושב עלי ועל זיקנה. הנה דבר אחד טוב שיצא לי מהמחל'ס: אני כבר לא אזדקן. אני אשאר צעיר לנצח. אני מעודד את עצמי בכך שלא אהיה תלוי באחרים (בעצם, אופס...), לא אוטרד מקמטים ושיער לבן, ובעיקר - לא אצטרך לקבור את חבריי. זה נראה לי עונש אחד יותר מדי - כשהחברים שלך עוזבים אותך, הולכים לעולמם, ואתה נותר מאחור, ממתין לפסק דינו של ריבונו.

תמונה ותובנה חמישית: ילדים

שני טרקטורונים ואופנוען מקפיצים את הקשישה מכסאה. היא מנפנפת לעברם בידה, ואני יכול רק לנחש מה היתה עושה להם אם רק היתה בריאה יותר. וצעירה יותר. השכונה נרעשת מנוכחותם - הם מקימים מהומת אלוהים בדרכם אל הדיונה שמעבר לכביש.

הם לא יותר מבני 17, והם ההוכחה לכך שהעולם שייך לצעירים - או שכך לפחות הם מרגישים, כמו תינוק שמנסה לתקוע אצבע בתקע, כך אין להם שום פחד. לקחו את הטרקטורון מאבא בלי רשות, מרימים גלגל וקורעים ת'כביש. מה כבר אבא יכול לעשות?

גם עם צער גידול הילדים לא איאלץ להתמודד. אני שומע על קשיים, ועל פער הדורות, וחושב - האם באמת היה קל יותר לגדל אותנו אז, מאשר לגדל כיום את ילדינו? אז נכון, הנוער מושפע לרעה מכל כיוון, וההשפעות השליליות ממש רודפות את הילדים של ימינו (מזכיר לי: 'באולינג לקולומביין'. חובה לראות). ואני בכל זאת מתעקש שהחינוך מתחיל בבית. אומרים לי שההשפעה של ההורים קטנה בעשרים השנים האחרונות - אבל הנה עוד משהו שכבר לא אצליח לבדוק בעצמי. עוד בעיה שלא אצטרך להתמודד איתה. אני יודע, חבל.

תמונה אחרונה בלי תובנה

נכה צעיר יושב במרפסת ומביט ברחוב. מסכן, אני קצת שוכח מי אני ומוצא את עצמי מרחם עליו. אבל הוא דווקא נראה מבסוט מהשמש.

אני עוקב אחרי המטפל שלו, ששואל אותו משהו. הנכה מהנהן בהסכמה בתנועות ראש זעירות. המטפל נעלם לרגע אל תוך הבית, ואחרי דקה חוזר עם סדין. בטח קר לו, אני מנחש ואחר כך מגלה הבנה: טוב, הוא נכה.

המטפל מניח עליו בעדינות את הסדין - מכסה הכל, כולל הצוואר. כנראה שקר לו מאוד, אני רושם לעצמי. המטפל נעלם שוב לתוך הבית וחוזר מייד עם מכונת תספורת.

אה, עכשיו הכל מובן לי, הוא מסתפר. איך יכולתי לקפוץ למסקנות על סמך מידע כל כך חלקי, על סמך מה שרואים בלבד? מייד אני מנסה למצוא תובנה ראויה גם לתמונה הזו: מעניין מה הסיפור שלו? על מה הוא חושב?

טוב, האמת היא שאת התשובות לשאלות האלה אתם יודעים: הוא בן 34, כבר לא מובטל, גר עם אמא שלו. ואת מה שהוא חושב עכשיו מתחת למכונת התספורת - קראתם עד הרגע.

* * * * *

היומן שלי, למי שעדיין מתעקש להתעלם ממני מדי יום שלישי:

זה עמוד הבית שלי , כלומר היומן המלא, התמונות, קבצי הקול והווידאו, השיר לדאז (אפשר להוריד וגם לקרוא את המילים), וכל הפרקים.

זה המבוא: יום אחד הכל התחיל להפסיק

והפורום שלי מדברים עם רונן שרוב הזמן הוא מתפקד על תקן סלון חמים, והמשתתפים בו - הקבועים והמזדמנים - מצליחים להפתיע אותי כל פעם מחדש באיכות, בכנות, באנרגיה החיובית שהם משפיעים זה על זה, ועלי.

פורסם לראשונה 13/01/2004 01:26

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו