הלוואי שהיה לי....

פעמים רבות, כשיוצא מוצר חדש לשוק, רבים תוהים איך לא חשבו על זה קודם, ואיך הסתדרנו בלי זה עד עכשיו. אבל למרות השפע והמבחר תמיד נרצה יותר, ותמיד יהיה חסר עוד משהו שיעשה את החיים נחמדים יותר. לכן, סל צריחה יוקדש הפעם למוצרים שעוד אין, אבל יהיה הרבה יותר נוח ונחמד אם יהיו כאלה.  

1. שמיכת קריאה

אחד הדברים עליהם גאוותי המוצהרת היא העובדה שהצלחתי לגדל שני ילדים קוראים, דבר שאינו טריוויאלי היום בין המחשב לטלוויזיה. וכך, לילה לילה, לפני השינה, נכנסים השניים כל אחד למיטתו, כל אחד עם ספרו האישי.

בקיץ אין שום בעיה, אלא שבחורף מתחילות להישמע הרטינות. כל הגוף נמצא הרי תחת שמיכת הפוך החמימה רק הידיים שנאלצות להחזיק בספר, רק הן משתלשלות להן בחוץ כששרוולי הפלנל של הפיג'מה עולים מעלה מעלה, לכיוון הכתפיים. מעצבן, חשוף וקר - גם אם החדר מחומם באמצעים הרגילים.

נכון שאפשר לקרוא על הצד, כשהשמיכה מגיעה עד הצוואר והספר מונח על הכרית ורק אצבע קטנה מחליפה את העמודים, אבל זה לא תמיד נוח. בעוד בני קורא בשיטה הזו, קוראת בתי בשכיבה על הגב. הלוואי, אמרה לי יום אחד, הלוואי שהייתה לי שמיכת קריאה. מן שמיכה כזו לחורף שיש בה שני פתחים קטנים מהם ניתן להוציא רק את כפות הידיים שמחזיקות בספר, ושתי הידיים עצמן יישארו לי מתחת לשמיכה......

אחרי שנזרק הרעיון לחלל האוויר הוא אף הורחב ופותח. אפשר, הציעו השניים, לייצר שמיכות קריאה לילדים עם ציורי דיסני או בצבעים זרחניים, מחומרים רכים ונעימים במיוחד, אך קלים, כך שניתן לקחת את השמיכה ולקרוא גם בחדרים אחרים. את הפתחים ניתן לצייד במן סקוטש שיאפשר הקטנתם והתאמתם האישית לפרק ידו של המבוגר או הילד, ועוד כיד הדמיון הטובה.

לדעתי הלא אובייקטיבית מדובר ברעיון גאוני. היש יצרן שיהיה מוכן להרים את השמיכה. סליחה, כפפה?

(טלי חרותי סובר)

2. קולף פומלות

פרי נפלא, הפומלה. טעים, מתוק, בריא ומלא וויטמינים. הבעיה היא שעד שמגיעים לטעם צריך לעבוד קשה. קודם כל הקליפה העבה, אבל זה עד משחק ילדים לעומת קילוף הפלחים. מאחר שהפרי עצמו עטוף בקליפה מרה שלא ניתן לאכול, צריך לאחר קילוף הקליפה החיצונית לקלוף גם כל פלח ופלח.

אבל גם כשמסירים את קליפת הפלחים תמיד יש חלק שנמעך, וחלק מהבקבוקונים נדבקים לידיים. בקיצור - מעצבן ומתיש. לו רק היה איזשהו מכשיר שמסיר את קליפות הפומלה ומשאיר לנו פלחים נקיים ומוכנים למאכל, אני בטוח שמכירות הפרי הזה היו קופצות פלאים.    

(שלומי דונר)

3. מפצח גרעינים

עם יד על הלב: כמה מכם קונים פיצוחים לשבת? מנהג ישראלי ידוע הוא פיצוח הגרעינים שבארצות רבות משמשים כמזון לתוכים בלבד. אבל הישראלים, כמו התוכים, אוהבים לאכול גרעינים לסוגיהם השונים: שחורים, לבנים, גרעיני אבטיח. ומי שלא ראה מגרש כדורגל לאחר שריקת הסיום כשהקבל מתפזר, לא ראה מימיו כל כך הרבה קליפות גרעינים.

אבל לא רק במגרשי הכדורגל נהוגה תרבות הפיצוח. גם בסלון, במפגשים חברתיים ולפעמים סתם כך ברחוב אנו נתקלים במפצחים. מדובר במראה לא אסתטי במיוחד, במסגרתו מכניסים משהו לפה, ואחר כך מוציאים חלק ממנו (הקליפה) החוצה לפני שלב העיכול. יש כאלה (לא מעט) שבשלב ההוצאה מוותרים על הידיים ופשוט יורקים את הקליפה. ומאחר שיש כאלה שאוהבים את המוצר אבל לא אוהבים את צורת האכילה, כדאי למצוא איזה כלי, כמו מפצח אגוזים, אבל קטן יותר - שיפריד בין  הקליפות לגרעינים - ובא למפצח גואל.  

יש לכם רעיון? ליחצו על תגובה לכתבה וספרו לנו.