לטולסטוי חשוב היה וגם דחוף מאד להבהיר לקוראיו, כי הנראטיבים ההיסטוריים שהם מכירים כולם שקריים, וכי אין לאדם כל יכולת אינטלקטואלית לנסח חוקים שיסבירו את מהלך ההיסטוריה, ודאי לא כאלה שיחזו אותה"
כך או כך, כשתהילתו כבר נודעה בזכות הרפורמות שלו ולא רק בזכות מילותיו, הגיע אליו יום אחד מכתב מטרנסוואל, דרום אפריקה, מאת פעיל פוליטי צעיר ומחפש-דרך, שלימים נודע כמהטמה גאנדי. ההתכתבות בינהם נמשכה אך זמן קצר, אבל גאנדי ראה בטולסטוי את ההוגה המכונן של תורת ההתנגדות הלא-אלימה"
ב"מלחמה ושלום" של טולסטוי לא המנהיגים משנים את העולם, אלא אינספור אנשים ואפשרויות והחלטות שמשתרגים זה בזה ועושים היסטוריה. אריאנה מלמד מציעה לקחת פסק זמן ולקרוא את אחד הרומנים הטובים שנכתבו אי פעם. גם זו אפשרות
פורסם:
23.01.04, 09:18
הפעם קוצר היריעה הוא מכשלה ממשית. כל מה שייאמר על "מלחמה ושלום" של לב טולסטוי בכמה מאות מלים, נידון לחטוא לרוחבה ולעומקה של היצירה, שנחשבת בצדק לאחד הרומנים הטובים ביותר שנכתבו מעולם – אם לא הטוב שבהם. ארבע שנים עסק טולסטוי במלאכה: מיומניו בשנים 1865-1869 אנחנו יודעים שהיו אלה שנים טובות במיוחד. אהבתו לרעייתו פרחה, ענייני האחוזה התנהלו על מי מנוחות, והרוזן יכול היה להקדיש את עצמו כל כולו לעבודה המונומנטאלית שתכנן.
אם יש תכונה אחת משותפת לענקי הספרות הרוסית במאה ה-19, הרי היא תפיסה של האמן כמי שאינו רק יוצר במלים, אלא מעין מבשר, אם לא של גאולה ממש
אז לפחות של תפיסת עולם חדשה, ואת הבשורה מן הראוי לכלול ביצירה: אצל גוגול הגיעו הדברים לכלל טירוף של ממש, אצל דוסטוייבסקי – לחזונות משיחיים ולראייה של הסופר כתחליף-נביא בזמנים רעים. אצל טולסטוי הפרוייקט המחשבתי מוצק יותר, אבל מונומנטאלי לא פחות. ברשותכם, ובשל קוצר היריעה, לא ניכנס כאן לניתוח של עשרות הדמויות המאכלסות את הרומן, החל מנפוליון הליצני והנלעג של טולסטוי, דמות שמממחישה היטב את תפיסתו כי היסטוריה אינה פרי תכנונם של קיסרים או גנרלים, וכלה במאריה אחותו של הנסיך אנדרי – דמות שולית לכאורה שהוטל עליה לשאת צלב של מוסריות נוצרית במיטבה: לכל אלה עדיין נדרשות יריעות רחבות כעבודות דוקטורט. נתמקד הפעם בתפיסת ההיסטוריה.
היסטוריה של ההמונים
בניגוד לכל עצה טובה שיכול היה לקבל, כלל טולסטוי בחלק השני של הרומן שורה של מסות היסטוריות שפתאום מנתקות את הקורא מרצף העלילה ומכריחות אותו לחשוב, שעה שהוא רוצה להמשיך ולהזדהות עם הגיבור או הגיבורה החביבים עליו. לטולסטוי חשוב היה וגם דחוף מאד להבהיר לקוראיו, כי הנראטיבים ההיסטוריים שהם מכירים כולם שקריים, וכי אין לאדם כל יכולת אינטלקטואלית לנסח חוקים שיסבירו את מהלך ההיסטוריה, ודאי לא כאלה שיחזו אותה. כמו קרב במלחמה, כל סיפור היסטורי, על פי טולסטוי, הוא תצרף סבוך של מקרים, משולל כל כיוון נראה לעין, לא מתאים לדגם ולא יוצר מבנה. לארועים היסטוריים יש אינסוף סיבות תקפות, כולן זעירות ומצטברות, משתרגות ומסתבכות עד לאין שיעור, ומשום כך כל כתיבה של ההיסטוריה היא רדוקציה מסלפת. אופיים של נראטיבים היסטוריים אינו משקף, לפיכך, "אמת" כלשהי, אלא הוא תוצאה של טעם ספרותי שנוצר בהשפעתם של נראטיבים קודמים.
טולסטוי יוצא חוצץ נגד כל התפיסות ההיסטוריוגרפיות המערביות עד לתקופתו: כשמספרי דברי העתים מתמקדים במעשיהם של מלאכים ושועים, הם טועים. מהלך תולדות התרבות אינו תוצאה של אלה, כי אם סך כל מליוני ההחלטות האנושיות הקטנות והגדולות בתקופה נתונה.
אם כך, הקורא שואל את עצמו, כיצד ניתן בכלל לכתוב רומן היסטורי שיהיה נאמן לתפיסה של טולסטוי? בשיטת זכוכית המגדלת, כמובן. טולסטוי בוחר בכוונה לאכלס את היצירה שלו בעשרות דמויות חשובות פחות או יותר, ובסדרה של ארועים, מעשים והחלטות שבינן לבין מערכות נפוליון ברוסיה אין לכאורה כל קשר – או שמא יש? האם העובדה שאנדרי בולקונסקי מבקש לעצמו תהילה של גיבור במלחמה היא שתקבע בסופו של דבר את שעת מותו, או את מהלכו של הקרב שלו? או אולי התיאור של מותו – אחד מקטעי הפרזה היפים והנוגעים ללב שיש בנמצא – הוא שיחולל שינוי במהלך היסטורי חדש, אולי בחייו של הקורא?
לו היה חי בימינו, היינו יכולים לקרוא לתפיסתו "תיאוריית הכאוס ההיסטורי". אבל טולסטוי היה גם אדם מאמין שביקש למצוא פשר מוסרי ואלוהי בדברים. משום כך, נדון לחיות בשניות אינטלקטואלית מצערת: כך לפחות על פי ישעיהו ברלין, במסה המופלאה "הקיפוד והשועל", המיוחדת לראייה ההיסטורית של טולסטוי. ברלין דווקא מאמין שהיה על טולסטוי לדבוק בשועליותו, כלומר –ביכולתו לדעת דברים הרבה, ולא לחפש את הדבר האחד החשוב, זה שאותו יודע הקיפוד. אלא שאפשר גם אחרת: אפשר להאמין כי ב"מלחמה ושלום" לא ביקש טולסטוי להכריע בין שתי האפשרויות, אלא ליצור באמצעותן את המתח הנראטיבי המופלא שמלווה את הספר, ואולי מעניק לו עוד מימד של גדולה. וכל היתר, לשמחתי, מצוי בכתובים: אנא, טלו לעצמכם פסק זמן של פעם בחיים וקיראו.
מנהיג הסרבנים
אחרי "מלחמה ושלום" ו"אנה קרנינה", כך מספרים לנו בכל הביוגרפיות, עבר טולסטוי משבר רגשי ואמוני עמוק, שהוביל אותו מן ההכרה בחשיבותו של היוצר כמבשר – אל חיים כנושאה של בשורה דתית-חברתית-פוליטית חדשה. הוא החל לכפור בנראטיב ההיסטורי של הכנסיה, ובמקומו ביקש לחזור ולמצוא עיקרון מאחד אוניברסלי אחד של הנצרות, שמתוכו יוכל אדם לגזור את מעשיו והתנהלותו בעולם הזה. העיקרון הזה נמצא לו בדמות "תורת האהבה הנוצרית", שלה הקדיש עשרות מאמרים וגם כמה כרכים של הגות, בראש ובראשונה הספר "מלכות האלוהים נמצאת בתוכך", שראה אור ב-1893. אהבה נוצרית פירושה, התנגדות לכל מעשה של כפייה: למלחמה, לעוולות שלטוניות, לדיכוי כלכלי: אבל את אלה יש להשיג בדרכים לא אלימות, כולל סירוב מוחלט לצאת למלחמה באשר היא מלחמה, האמין טולסטוי. עוד סבר, כי שומה על האינטלקטולים ובעלי הממון בחברה להקדיש את כל עיתותיהם לתיקון של עוולות מתוך אהבה.
לזכותו ייאמר שהתחיל בביתו והנהיג באחוזה שלו רפורמה תרבותית וחינוכית שהיתה לדגם לחולמים ברוסיה, אבל נכשלה כליל בראייה היסטורית מאוחרת: לא מהפכה נוצרית של אהבה שיחררה את הצמיתים והאריסים מעולם, אלא מהפכה שטולסטוי היה מתנגד לה בחירוף נפש (בלתי אלים), לו התרחשה בימיו.
כך או כך, כשתהילתו כבר נודעה בזכות הרפורמות שלו ולא רק בזכות מילותיו, הגיע אליו יום אחד מכתב מטרנסוואל, דרום אפריקה, מאת פעיל פוליטי צעיר ומחפש-דרך, שלימים נודע כמהטמה גאנדי. ההתכתבות בינהם נמשכה אך זמן קצר, אבל גאנדי ראה בטולסטוי את ההוגה המכונן של תורת ההתנגדות הלא-אלימה. גאנדי שכלל את הדוקטרינה של טולסטוי והפך את ההתנגדות הזאת מחזות הכל, לכלי פוליטי יעיל שנועד לשנות עמדות של משטר דיכוי.
טולסטוי האמין שכל המשטרים מדכאים. "תיאורית הכאוס ההיסטורי" עובדת, איפוא, לפחות בחלקה: סופר ענק זורע זרעים של מחשבה ביסנייה פוליינה, אחר מנביטם במחשבתו בדרום אפריקה, ובסופו של דבר אלה – קטנים ככל שיהיו – עומדים בבסיס עצמאותה של הודו. לו היה חי, ודאי שטולסטוי היה מעריך את האירוניה הדרמטית כמו גם את האיכות הספרותית של העלילה הזאת, אחת מני רבות אפשריות.
