סייבר-סקסיזם

האינטרנט אמור היה להיות העולם החדש והאמיץ. מותר להניח שהנשים הראשונות שהתחברו לרשת דשדשו אל החופים הוירטואליים כשבלבן מפעמת אותה תקווה שבוודאי הסעירה מגלי ארצות ומתיישבים חדשים, שקיוו לנטוש מאחור את כל הרע, המכוער, המדכא והמשפיל. אבל האינטרנט, מסתבר, משעתק רבים מן הדפוסים של העולם הישן, ותקשורת באמצעות מחשב - שונה, מסעירה ורבת פוטנציאל ככל שתהיה - היא עדיין תקשורת בין בני אדם, גברים ונשים, והמחיצות הן אותן מחיצות.

נשים מהוות היום כמעט מחצית ממשתמשי האינטרנט, והן מתחברות בקצב מהיר מזה של הגברים. למרות זאת, סביבת הרשת היא עדיין סביבה גברית מאוד, עמוסת פורנו ורדופת התייחסויות סקסיסטיות ואפילו אלימות נגד נשים. האינטרנט אינו מקום בטוח לנשים – בצ'טים, בחדרי משחקים רבי משתתפים ובפורומים, הן חשופות כל העת להערות מבזות, למתקפות מילוליות קשות ולהטרדות ממש. שחקניות של משחקי אקשן, למשל, מספרות על קבוצות של גברים שמשבשים להן את הטורנירים, משגרים הערות מעליבות ומעלים הצעות מבזות. אין כמעט אתר פמיניסטי שאינו זוכה למכתבי נאצה, וכל פורום העוסק במעמד האשה מופגז בשלב זה או אחר בתכתובת אלקטרונית מן הסוג הנחות. לצד הסייבר-סקס, מסתבר, התפתח זן מוכר ומאוד לא נעים של סייבר-סקסיזם.

לכאורה, נשים יכולות לבחור לעצמן כל זהות שירצו באינטרנט. להציג את עצמן כגברים או להישאר נטולות מין. המרחב הדיגיטלי אמור היה לשחרר אותנו מן ההגדרות הנוקשות שכופה עלינו הפיסיולוגיה, אבל האם זו באמת אופציה? האם הצורך הזה להתחזות או להסתתר מאחורי זהות וירטואלית שאין לה הרבה במשותף עם הזהות שלי בעולם האמיתי אינו חלק מחוויה מקטינה? האם העובדה שהגוף שלי לא נוכח בסייברספייס יש בה כדי להקטין את נשיותי? האם עובדת היותי אשה אינה חורגת מתחום מערכת הרבייה שלי והיא נוכחת שם, גם ברוחי, בכל אינטראקציה אנושית שאנסה לקיים, בעולם דיגיטלי, אנלוגי או אחר?

כתב הניו יורק טיימז, ג'וליאן דיבל, תעד בספר את האונס הווירטואלי הראשון, שהתרחש לפני מספר שנים ב"למדא מו", קהילה וירטואלית ותיקה. התגובות לפרסום היו מעורבות. חלקן טענו שאונס כזה לא יכול להתקיים, מאחר שהגוף עצמו נמצא מחוץ לסכנה. אבל האמת היא שלטקסטים יש כוח סוגסטיבי גדול, והנפש, זו המקיימת את המגעים הווירטואליים ברשת, בהחלט יכולה לחוש את ההשפלה, ההתעללות, השנאה ותאוות השליטה. ברשת, כמובן, יותר קל להתעלם מכל אלה, אבל ההתעלמות מלווה באותה תחושה חמוצה המוכרת לכל מי שספגה הערות גסות רוח ברחוב והמשיכה ללכת מבלי להגיב באלימות. גם במקום שבו ההקשרים המיגדריים, החברתיים והמעמדיים לא אמורים היו לבוא לידי ביטוי, נשים עדיין חיות ופועלות כשמלווה אותן רעש רקע צורם: עובדת היותן מטרות פוטנציאליות, ממש כמו בעולם האמיתי.

דפנה לוי, עיתונאית