חיים על הגבול

נתחיל בשורה התחתונה: "ענה לי", תקליטו החדש של אהוד בנאי, הוא תקליט מצוין ואוהביו הוותיקים אינם יכולים להרשות לעצמם שלא לרכוש אותו. בנאי, כתמיד, מיטיב לשלב בו בין טקסטים ובהם סיפורים קטנים ואנושיים לבין לחנים כובשים וקליטים - כשדגש מיוחד ניתן הפעם, כך נדמה, להפקה נקייה ומדוייקת - תחת שרביטו של גיל סמטנה.

לאחר עשרות האזנות אני יכול לומר רק דבר רע אחד על התקליט - וגם את ההערה הזו יש לסייג שכן הזמן שיחלוף עשוי לשנות את הקביעה הזו - נראה שלא מדובר ביצירת מופת בעלת משקל זהה לזה של "אהוד בנאי והפליטים" וגם לא ל"קרוב", בעיני תקליטו המושלם ביותר של בנאי. אך ההשוואה הזו אינה גורעת מכוחו של התקליט. בנאי אינו יוצר דוגמת דיוויד בואי או פול מקרתני, שהפער בין יכולתם הנוכחית לבין זו של העבר בלתי ניתן לגישור. בנאי של ההווה הוא זמר בשיא כושרו, אבל כזה שנפשו אינה יוצאת לחידושים וסערות, אלא פשוט למלאכת כתיבתם של שירים יפים.

יקום פרטי

דומה שהשינוי העיקרי בתקליט החדש הוא בסגנון השירה של בנאי, שנשמע קרוב יותר לתקליט הבכורה שלו מאשר לתקליטיו האחרונים. בנאי נשמע דחוק, דחוס ולחוץ יותר - מעטים הם רגעי הנחת והנחמה. גם הטקסטים מציגים עולם של חיפושים שאינם מסתיימים, של בהלה ושל בדידות. גדולתו של בנאי היא ביכולתו למזג את התחושות הקשות האלה לצלילים מרככים, לנעימת המפוחית הדילנית כל-כך, לפריטת הגיטרה האקוסטית - כך שהתוצאה הסופית היא הומוגנית ומורכבת מכל תחושות הקיום שלנו, מהייאוש ועד התקווה.

בוא הביתה

בנאי לוקח את המאזין לטיול ברחבי העולם הגיאוגרפי והמוזיקלי שלו, שבמידה רבה, הוא גם עולמו של "מר ישראלי" הממוצע: ערוץ 2, ניו יורק, מדורות, אקליפטוסים, צבא, זוהר ארגוב, חתונות. גבולות עולמו של בנאי, כך נדמה, הם גבולות שפתו המוזיקלית. אלא ששאלת הגבולות וחצייתן אינה כה פשוטה. בנאי במידה רבה דווקא מייצג את מי שבוחר שלא לחצות את הגבול - אלא להתקרב אליו, לבחון אותו, ולהישאר בצד הבטוח שלו. בנאי מאז ומעולם היה מי שנוסע לנדוד, אך חוזר הביתה, מתנתק מאהובתו לרגע אחד ומיד שב אליה. חציית הגבולות אצל בנאי, כך נדמה, היא מעשה שיש להשאירו לשירים ולסיפורים בלבד.

הנה, עוד ב"שעה של מיסתורין" באלבום "השלישי" הוא שר: "שן זהב נרגש לחש, כן זהו קו הגבול, כשרבקה הבינה שהם לא יעצרו היא קפצה מן המכונית, הם נבלעו בסדק אור שכמו ברק חתך באפלולית". שן זהב ושמואל, אגב, עד היום עוד לא חזרו.

לא היה זה מקרי שדווקא "גבולות", שיר שאינו בנוי מחומרים שעושים להיט, נבחר להיות הסינגל הראשון. בנאי הוא אמן שמעיז ללכת לכל מקום שאפשר, אבל בסופו של דבר מקפיד תמיד שלא לחצות את הגבול. דומה שמהמקום הזה הוא מסתכל, גם בשיר עצמו, וגם בתקליט כולו, על העולם סביבו, שדווקא הוא אולי כבר עבר את הגבול.

"והזמן נוסע, כי זה מה שזמן אמור לעשות", שר בנאי בשורה היפה ביותר בתקליט שכתב יוסי אלפנט ז"ל, שהזמן שלו כבר נעצר מזמן, "הזמן נוסע, כי זמן הוא זמן - ואין הפסקות". דומה שבסופו של דבר, יותר מכל, התקליט הזה מבקש מאיתנו לנסות לעצור אותו בכל זאת ולהסתכל לרגע על המקום אליו הגענו. "מתי תבוא הגאולה? מתי יהיה סוף לגלות?", שואל בנאי. לפני כמעט שנה 20 שנה הוא שר על העולים מאתיופיה, שהגיעו לארץ המובטחת, וגילו שגם כאן הגלות נמשכת. היום, כך עושה רושם, הוא מבין שכולנו, גם הוא, נמצאים עדיין בגלות. עדיין נודדים, עדיין מחפשים, עדיין תרים אחר גבול לעצמנו.