המשפחות: "1,210 ימים של תסכול הסתיימו"

ההתרגשות בבית-משפחת טננבוים הגיעה לשיאה בשעות הצהריים (יום ה'), עם קבלת הבשורה על כך שאלחנן שוחרר בגרמניה, והועבר לידי המשלחת הישראלית - שלוש שנים ושלושה חודשים אחרי שנחטף.

"קיבלנו טלפון מגרמניה שהוא בסדר", סיפר אורי טננבוים, בנו של אלחנן, שיצא אל העיתונאים הרבים בפתח הבית ברמת-אביב. "אתמול, כשראינו אותו בטלוויזיה, היינו בהלם. הוא נראה שונה לגמרי ונפוח מסטרואידים. למרות מה שראינו, אנו עדיין מודאגים ומתפללים לשלומו".

"אבא נראה כאילו הוא ניסה לשמור על 'פסון' - אך מהכרותי איתו, אני יודע שהוא היה לחוץ, נבוך ומושפל. ממש קשה היה לזהות אותו בהתחלה", סיפר אורי.

הפגישה המרגשת עם האב אמורה להתרחש כבר הערב. אורי עדיין לא יודע מה יאמר לאביו. "אני מאמין שהדברים יזרמו. שלוש שנים זה הרבה זמן. דבר אחד בטוח: אנחנו נעטוף אותו ונחבק אותו בהרבה אהבה".

בנו של אלחנן טננבוים ביקש להעביר מסר למשפחות שלושת החיילים, שגופותיהם זוהו בגרמניה על-ידי הרבנות הצבאית. "עברנו עם המשפחות דרך ארוכה. אני מקווה שהייסורים שלהן יסתיימו ואני מחבק אותם".

בתום השיחה עם העיתונאים, יצאו בני המשפחה לאסוף את קרן, בתו השנייה של אלחנן, מדירתה בתל-אביב. משם יסעו לשדה התעופה, לקראת הפגישה עם האב.

"סחפנו במאבק את כל המדינה"

על משפחותיהם של שלושת החיילים ירד אבל כבד: 1,210 ימים אחרי החטיפה, כובה שביב התקווה האחרון - עם זיהויין הסופי של הגופות. ראש הממשלה שרון התקשר למשפחות, ואמר כי ישראל עשתה הכל כדי להשיב את יקיריהן בחיים. שרון התקשר גם לבני משפחת טננבוים, ובירך אותה על שובו של אלחנן. בשיחה עם בני משפחת ארד, התחייב ראש הממשלה להשקיע כל מאמץ כדי לגלות מה עלה בגורלו ולהשיבו ארצה.   

אביו של עומר סואעד אמר כי יש לו "חשבון ארוך עם נסראללה". דודו של עומר, אבו מעתוק, אמר כי במשך כל התקופה, אמנם, ליוו את המשפחה תחושות של חוסר ודאות, אך היא המשיכה להאמין שהבן בחיים. "רק בשלושת הימים האחרונים, ברגע שידענו שיש יום ותאריך, החלה לחדור ללב התחושה שעומר איננו".

הדוד סיפר כי בינו לבין עומר היו יחסי קרבה יוצאי דופן. "הייתי קרוב אליו במיוחד. בעשרות מקרים חלמתי שהוא דופק בדלת ואומר לי, 'דוד, חזרתי הביתה'. הלילה שוב חלמתי עליו, כאילו הוא בא להיפרד ממני. הוא היה לבוש לבן. התעוררתי מהשינה כמו מסיוט. רצתי לטלוויזיה ואז ראיתי את ארונו, והבנתי שזה הסוף".

בבית משפחת אביטן בטבריה מכנים את נסראללה "נוול, איש רע, שבחר להתעלל במשפחות ולפי רצונו העלה והוריד את מד מצב הרוח שלהן". מאז שראו את הארונות, ביקשה המשפחה להסתגר בביתה, מתקשה להאמין שבנה אכן איננו. "עד עכשיו הייתה לנו אמונה אמיתית, עד כדי העלאת ספקות כלפי הממשלה", אמר יעקב, אביו של עדי. "סחפנו באמונה הזו את כולם, את כל עם ישראל ואפילו את התקשורת. אך לצערי, קיבלנו את הבשורה הקשה".

על אף הקושי והכאב, מדבר יעקב אביטן כבר היום על החזרה לחיים שלפני החטיפה. "אני מבקש לאסוף את השברים, ולא יודע אם זה אפשרי. אני מקווה שבעזרת הכלות המקסימות שלנו ושלושת ילדינו, נוכל לעשות זאת".

חיים אברהם, אביו של בני, נפגש עם ראש אכ"א, האלוף רגב, שסיפר לו כי גופות הבנים היו שלמות, וניתן להבחין כי לא נפצעו או סבלו. "מאות ימים של חוסר ודאות, כאב נוראי ותסכול הסתיימו", אמר.

"בשלב מאוד מוקדם, אפילו באותו ערב של החטיפה, היה חשש בליבי שבשל המחזה שראיתי, הסיכוי שבני בין החיים קלוש מאוד. לאט לאט חלחלה הידיעה הזו, אבל החלטנו להמשיך במאבק להחזיר אותם. היה חשוב להראות שיש זיק של תקווה ושהבנים בחיים. הובלנו את המאבק הזה עם המדינה, היינו במאות קהילות ובמאות מפגשים עם אנשים מכל רחבי העולם. פעלנו והתאמצנו, ואמרנו את דעתנו בלי כחל וסרק". 

המשפחות לא יישבו עתה שבעה, לאחר שכבר עשו זאת עם ההכרזה על הבנים כחללים שמקום קבורתם לא נודע.