טעון תיקון

לספרו הבא של ג'ונתן פראנזן יקראו "איך לכתוב יצירת מופת בארבעה שעורים קלים". הפרק הראשון יסביר לכם כיצד לכתוב מכתבים זועמים לניו יורק טיימס שבהם תקוננו על מותה של הפרוזה ותתחייבו לכתוב את "הרומן האמריקאי הגדול", הפרק השני ילמד אתכם כיצד להתמודד עם מקדמה של מליון דולר, אותה קיבלתם בעקבות הצהרותיכם המנוסחות היטב. הפרק השלישי יעסוק כולו בתכנונו הקפדני של הרומן הענק שלכם, כמה דמויות עליכם לכלול, מה יהיה ציר העלילה המרכזי שלכם וכו', ובפרק הרביעי תקבלו תדרוך בזק באיך לסרב לאשת טלוויזיה בכירה שרוצה לשווק את הספר שלכם (במקרה של פראנזן זו היתה אופרה וינפרי, אבל אתם יכולים להסתפק במיכל זוארץ), ובכך לזכות באהדת המבקרים המתנשאים.

בשביל פראנזן זה עבד מצויין, כל כך טוב למעשה, שהוא זכה לשלל סופרלטיבים שהכתירו אותו כקול החשוב של הספרות האמריקאית, לא רק בארצו שלו, אלא אף אצל האחות הקטנה מעבר לים, ישראל. אז על מה בעצם כל המהומה? "התיקונים" הוא פורטרט מעמיק של משפחה כל-אמריקאית אחת: האב, אלפרד, נאבק בשלביה ההתחלתיים של מחלת הפרקינסון; האם, איניד, מתעקשת בעוצמה בלתי שפויה על קיומו של חג מולד מושלם אחרון עם כל המשפחה; דניז, הבת הקטנה, היא שפית שחווה משבר מקצועי ומיני; הבן האמצעי, צ'יפ, הוא אקדמאי כושל שמסתבך בעיסקה כושלת לא פחות במזרח אירופה והבן הבכור והמוצלח, גארי, סובל מדיכאון קליני שהוא מסרב להודות בקיומו.

כולם כאחד מתאמצים בכל יכלתם לממש את החיים, החופש והחיפוש אחר האושר המובטחים להם במגילת העצמאות בעוד הכל הולך ומתפורר סביבם ובתוכם. במתכונת הסרטים והספרים האמריקאים הרבים שעוסקים בחג המולד כאבן בוחן ליחידה המשפחתית ולחברה האמריקאית כפי שהיא משתקפת בה, הופך פראנזן את יום הולדתו של ישו ליום מותה של המשפחה. הכל מתקלקל כאן. מוחו של אלפרד, התוכניות המושלמות של איניד, הנישואין של גארי, המסעדה של דניז וחיו של צ'יפ. לא את הכל ניתן לתקן, למרות שכולם משתדלים מאוד יפה, ו"התיקונים" מבקש לתעד את השבר הזה.

יומרה עקרה

פראנזן הוא כותב מוכשר מאוד. הוא מצליח לטעון מחוות פשוטות בתכלית, כמו ניסיונו של אלפרד לתקן שרשרת נורות שיועדה לעץ חג המולד, במשמעויות רבות עוצמה וסמליות, שמשאירות את קוראיו רוטטים מרוב מודעות מעקצצת לעולם שסביבם. הוא גם עושה עבודה עצומת מימדים בשזירת הזמנים השונים שאליהם הוא לוקח את סיפורם של בני המשפחה, מן העבר הרחוק ועד לחג המולד האפוקליפטי שחותם את הספר. וכדי שיהיה "התיקונים" זכאי לתואר "הרומן האמריקאי הגדול", משימה שהתנסו בה סופרים אמריקאים כסול בלו או דון דלילו, מעניק פראנזן לכל גיבוריו גזירות מדודות בקפידה ושקולות עד לדק של אומללות. דניז היא גם אשת קרירה וגם לסבית לעת מצוא וסובלת משני המאפיינים גם יחד. צ'יפ אינו רק אקדמאי גרוע, הוא גם פחדן שאינו מסוגל להתחייב לדבר שסולק ממשרתו לאחר רומן עם תלמידתו שהידרדר אל גבול הסטיה. כך זה נמשך, כשכל אחת מהדמויות עומסת על כתפיה כמה שיותר תחלואים אישיים, שבמקביל מייצגים את תחלואיה של החברה האמריקאית בכללותה.

אבל בשלב כלשהו של התהליך המתוחכם עד מאוד שהוא מנסה להוביל, אי שם בים הפרטים הרבים והמוקפדים שהוא גודש בהם את הספר ובצמתים המשורטטים בקפידה שבהם פוגשים גיבוריו זה את זה, משהו הלך לאיבוד. ספרו של פראנזן הוא מבנה אדריכלי מרשים ואף מבעית לפרקים, אך נטול נשמה לחלוטין. השזירות המוקפדות שלו מכאניות, החזרות הרבות על אלמנטים כמו ספריו של סי. אס. לואיס נדמות מעושות, והניכור שהוא מבקש להציג פושה גם אל כתיבתו שלו ומותיר אותה קרה ואף משעממת לפרקים. ברור שבן כרכיה של יצירה המונה כשבע מאות עמודים ניתן יהיה לחלץ רגעים של יופי או משמעות, אבל הם בטלים בשישים אל מול יומרנותו של פרוייקט התיקונים השאפתני של פראנזן. יתכן והבעיה טמונה באופיו המתוכנן מראש של "התיקונים", בהצהרות שליוו את כתיבתו ובמהלך יחסי הציבור המבריק, שהצליח לקומם ולהחניף בו זמנית לקהלים שונים ומגוונים, אבל נכון יותר יהיה לחפש את שורש הרע בספר עצמו. "הרומן האמריקאי הגדול" הוא הניסיון ללכוד את נפשה של אמריקה במילים ואילו פראנזן שכח את נפשו של הסיפור שהוא מבקש לספר, וסיפק לנו, במקומה, מפגן כתיבה מבריק אך טכני ומעוקר, ששום תיקון לא יעזור לו להפוך ליצירת מופת.