כביש אבוד

הבעיה עם ספרות מסע, היא בעיקר הקלישאות. כולנו כבר יודעים שהדרך היא החשובה ולא המטרה, ושיש להתבונן בפרטים הקטנים, שאולי לא אלוהים נמצא שם, אבל בטח גרורות שלו. כולנו יודעים שזו בעצם הנפש יוצאת למסע, והגוף הוא רק נספח.

בשנים האחרונות סיפורי המסע עברו אינפלציה בלתי נשלטת. כמעט כל אדם עם לפטופ וכוונות טובות עשה זאת בצורה כזו או אחרת. איכות הפכה למילה גסה, שלא לומר בידיונית. בכל זאת, למרות הריבוי, יש עדיין פנינים המידרדרות במדרון, ו"נסיעה קצרה, מרכבה מתוקה" מאת ויליאם סרויאן הוא פנינה, אמנם לפרקים לא נוצצת או בוהקת, אבל לפחות לא מזויפת.

סרויאן כמעט ולא מועד לתוך הבור של הבנאליות. הוא אמנם מגיע קרוב מאוד עם המכונית, זו האמיתית וזו המטאפורית, לפי התהום של הנדושות, אך יודע ללחוץ על בלמיו רגע לפני שהוא מחליק, והקוראים יחד איתו, לתוך הישימון.

הגיאוגרפיה הפנימית של הנהג

סרויאן (1908-1981), אמריקני ממוצא ארמני, הותיר מאחוריו עשרות ספרים ("הקומדיה האנושית", "שמי אדם", "וסלי ג'קסון" ועוד) וסיפורים קצרים. ב-1939 אף זכה בפרס פוליצר על מחזהו "שנותיכם היפות". ב"נסיעה קצרה, מרכבה מתוקה" הוא לוקח את בן דודו למסע ברחבי מקומות בלתי סקסיים בעליל, במדינות המרכז הצפוניות של ארצות-הברית. הם יוצאים מנקודה א' ללא כל יעד מוגדר או תכלית, מלבד הנסיעה עצמה, נסיעה שמתבשלת על אש קטנה במשך שעות ארוכות. אין תיאורי נוף מייגעים, מאולצים, המכבידים על הטקסט, או הצהרות פומפוזיות על משמעות החיים. לעומת זאת, יש פרטים טכניים רבים, תובנות פילוסופיות לא מזיקות על זמן אובייקטיבי וסובייקטיבי, המבורגרים וארנסט המינגווי.

למעשה, לעיתים נדמה כי סרויאן ובן דודו נוסעים לכל אורכה ורוחבה של התרבות האמריקנית הפופולרית, מחווים דעות על גיבוריה, במינונים נכונים, בלתי מזיקים, יחד עם זיכרונות אישיים, אנקדוטות, וניסיונות לפרק את חוויית הנהיגה עצמה, כי בכל זאת צריך להצדיק אותה. סתם כך אדם לא עולה על מכונית ונוסע באמצע החיים. או שאולי כן. "אני מנסה להבין יבשת, מערכת כבישים מהירים, מכוניות, נהגים, נוסעים, המכונית הזו, הנהג הזה, הנוסע הזה, ואני לא מצליח, כי הכל ברור מדי, והבהירות הזו, שהיא למעשה כאוטית, מסיטה את פעולת הגילוי מהכללי אל המסוים" (עמוד 53).

בנוסף, מנסה סרויאן לפרקים לאפיין את מרכיבי חוויית הנהיגה: "נהיגה לילית היא נהיגה עודפת. היא צריכה להתרחש אחרי שהנהג נהג כבר מעל ומעבר, אחרי שהוא חש עייפות כבדה, שכח אותה והוא כבר רענן. זה לא סתם לנהוג בלילה, זה להמשיך, ככל הנראה מתוך טיפשות, ולגלות מה נמצא שם עכשיו, לא לאורך הדרך המהירה, על פני השטח או מתחת לשמיים, אלא בגיאוגרפיה הפנימית של הנהג עצמו" (עמוד 89).

כתיבתו של סרויאן כאילו הותאמה לספר. זוהי כתיבה בהירה, מאוד מילולית, כתיבה של נסיעות קצרות, חמאת בוטנים פיוטית על לחם שחור של ג'ק קרואק. הוא אוהב להציג את הדברים כפי שהם, כפשוטם, בהתאם לרוח המסע עצמו, וכזה גם הספר: מינורי, מסביר-פנים ובלתי מתרברב.