שתף קטע נבחר

יש לו אתר

בגלל הקריירה הדיפלומטית של אביו, גדל מיכאל ארד עם תחושת זרות מתמדת. פיגועי ה- 11 בספטמבר יצרו בו, לראשונה, תחושת שייכות לניו יורק, אותה העביר למעשים ועיצב תוכנית הנצחה להרוגי אותו היום. כעת, כשחגיגות הנצחון דועכות, מתחילות לצוץ בעיות וביקורות

מיכאל ארד (34), הארכיטקט הישראלי, שניצח בתחרות עיצוב אתר ההנצחה של מרכז הסחר העולמי אחרי שעבודתו, Reflecting Absence ("משקפים את החסר"), נבחרה מבין כ- 5,000 הצעות מתחרות, החל להרגיש תחושת שייכות לניו יורק רק אחרי ה- 11 בספטמבר 2001. בגלל הקריירה הדיפלומטית של אביו, שבין השאר כיהן בתפקיד שגריר ישראל בוושינגטון, את מרבית חייו הוא העביר בנדודים. הוא התגורר בלונדון, וושינגטון, ירושלים, מקסיקו סיטי ועוד, כך שאפשר להאמין לו כשהוא מספר שהרגיש מוזר כאשר החליט להשתקע בניו יורק.

 

בשבועות האחרונים, הפכו חייו של ארד לחגיגת נצחון מתמשכת, לה שותפים אמצעי תקשורת מכל רחבי העולם מחזרים אחריו בלהט. במסיבת העיתונאים שבה נמסר רשמית על זכייתו, אמר ראש העיר מייק בלומברג, שהוא שמח במיוחד שאתר ההנצחה לחללי התאומים יעוצב על ידי אדם שמועסק בעיריית ניו יורק.

 

תחרות אחרונה ודי

 

ארד, שרק לפני חמישה חודשים הפך לאב לדניאל, מודה שהוא כבר תשוש מהחגיגות המתמשכות, ומקווה לחזור בקרוב לחיי שיגרה. עד כה הוא העניק ראיונות בקמצנות, אפילו בטקס קבלת הפנים שערך לכבודו בביתו הקונסול אלון פנקס, בנוכחות הוריו, שהגיעו במיוחד מישראל, הוא לא הרבה במילים. דומה היה שאביו, משה ארד, איש שהגיע להישגים נכבדים במשרד החוץ, רווה נחת הרבה יותר ממנו.

 

הצניעות שהפגין מיכאל ארד ביחסיו עם התקשורת, משתקפת גם באורח החיים שהוא מנהל. הוא מתגורר בדירה קטנה באיסט וילג', מעדיף את האופניים שלו ככלי תחבורה, וסועד קבוע ב"קפה מוגדור", המסעדה המרוקנית-ישראלית בסנט מרקס פלייס.

 

למען האמת, איש מבין העובדים ב"קפה מוגדור" לא העלה בדעתו שהבחור הצעיר שיושב שם בקביעות על ערימת שירטוטים, ורץ כל הזמן לסניף "קינקו" הסמוך לעשות העתקים, הוא לא סתם עוד אחד ממאות הישראלים שמתגוררים באזור, אלא האיש שייבחר לעצב את אתר ההנצחה במגדלי התאומים.

 

חודשים ארוכים תימרן ארד בין העבודה בעיריה לבין תכנון הפרויקט. הפרויקט, הוא אומר, הפך אצלו לאובססיה שאותה חי 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. אשתו שהיתה אז בהריון, נתנה לו אולטימטום שזאת התחרות האחרונה בה הוא משתתף.

 

למרות שבמשפחת ארד עודדו את הילדים ללמוד משפטים, מיכאל בחר בקריירה של ארכיטקט. את לימודי התואר הראשון עשה באוניברסיטת דארטמות' בניו המפשייר. אחרי שסיים את הלימודים הוא חזר לישראל, התגייס לסיירת גולני, ושירת בשטחים. את חוויית השירות בצה"ל הוא זוכר כמלחיצה אבל מועילה, "כשאתה בן 18 אתה חושב שאתה יכול לעשות הכל וזה מה שאתה רוצה להוכיח לעצמך", הוא מסביר.

 

אחרי השירות שב ארד לארה"ב עם כיוון כללי לחזור ללימודים. אבל קודם לכן הוא החליט לקחת שנה של פסק זמן, אותה העביר בקולורדו, בחיזוק מיומנות הסקי שלו. במקביל אירגן לעצמו תיק עבודות ונרשם ללימודי ארכיטקטורה והתקבל לאוניברסיטת ג'ורג'יה טק באטלנטה.

 

ב- 1998, כשסיים את הלימודים, עשה ארד את הסטאז' שלו במשרד הארכיטקטים "ספקטור עמישר" בירושלים, ובקיץ שאחר כך בחברת "כהן-פדרסן-פוקס" במנהטן. את שנת 2002 הוא העביר בהתכוננות לבחינות ההסמכה האמריקניות, "תשע בחינות די קשות", כדבריו. אחרי שהוציא ויזת עבודה הוא מצא עבודה במחלקת השיכון של עיריית ניו יורק.

 

"ראיתי שבנו תחנת משטרה בשכונה שלי וכשהתעניינתי מי הארכיטקט, גיליתי שהוא עובד עם העיריה", הוא מספר. ארד הציג לארכיטקט הותיק את תיק העבודות שלו, התקבל ולעבוד כעוזרו. יחד עם הקולגות במחלקה, עמל על התוכניות לבניית שתי תחנות משטרה בברונקס ובברוקלין.

 

הלם אחרי הלם

 

בבוקר ה- 11 בספטמבר 2001 שהה ארד בדירתו באיסט וילג'. "שמעתי ברדיו שמטוס פגע באחד ממגדלי התאומים וראיתי מהחלון עשן עולה מהאיזור", סיפר. "עליתי לגג ואז ראיתי את המטוס פוגע במגדל השני. בהתחלה חשבתי שזאת תאונה, אבל כשהמטוס השני נכנס בבניין היה ברור שזאת לא תאונה. מלאני, אשתי, שהיא עורכת דין, היתה אז במשרד, בבניין סמוך למגדלים. מכיוון שלא תפסתי אותה בטלפון, לקחתי את האופניים ונסעתי לדאון טאון. כשהגעתי ראיתי אותה עם שאר העובדים שפונו, שעמדו מחוץ לבניין, ושנינו התחלנו להתקדם ברגל לכיוון הבית.

 

"כשעברנו את רחוב פולטון ליד הסיפורט, קרס המגדל הראשון", ממשיך ארד. "פתאום כולם התחילו לצעוק ולרוץ. כשהגענו צפונה יותר, קרוב לאיסט ריבר, ראינו איך הבניין השני נופל. זה היה יום של הלם אחרי הלם. באותו זמן עבדתי במשרדי KPF במידטאון, זאת היתה העבודה הראשונה שלי בארה"ב. מה שמאוד הרשים אותי אחרי קריסת התאומים, היתה הדרך שבה אנשים התאחדו. עד אז הרגשתי זר במידה מסוימת. אחרי ה- 11 בספטמבר היתה לי תחושת שייכות, הרגשתי שאני חלק ממה שקורה".

 

על השאלה אם הוא רואה עצמו ישראלי או ניו יורקי, משיב, באופן שניתן לפרשו כישראלי טיפוסי, "גם וגם". הרעיון כיצד לעצב את אתר זיכרון בגראונד זירו, עלה במוחו באופן ספונטני מיד אחרי האסון. "חשבתי על אתר זכרון בלתי נגיש", הוא מסביר. "רציתי להביא להדסון אלמנטים של אתר זיכרון. דמיינתי שני חללים גדולים שיעמדו בתוך הנהר, ליד המקום שבו היה מרכז הסחר העולמי וימחישו את הריקנות והחלל שנותר אחרי קריסת הבניינים".

 

ארד תיכנן סקיצה ראשונית ושם אותה בצד. הוא חזר אליה כעבור כשנה, כשאנשי חברת הפיתוח של הלואר איסט סייד הכריזו על תחרות אתר ההנצחה למגדלים שקרסו. "לא ידעתי אם אמצא רעיון שיענה לדרישות האתר", " מספר ארד, "החלטתי לחזור ולפתח את הרעיון הישן בתחושה שזה יכול לעבוד".

 

בנובמבר 2003 השנה בישרו אמצעי התקשורת על שמונה העבודות שעלו לשלב הגמר של התחרות. עבודתו של ארד, "משקפים את החסר", התבלטה מיד כאחת העבודות המרשימות, לצד עבודות כמו "Passage of Light" של זוג הארכיטקטים ג'וליה באורמן וג'ונאס קורשמייר, והאמן סאווד ברוקס. במודל שלו הרבה ארד להשתמש במים. במקום שבו עמדו המגדלים הוא תיכנן שתי בריכות שקועות, שאמורות היו להיראות לאלה שיעברו במעבר התת קרקעי מתחתן, כמו מפלים של מים זורמים.

 

מיד לאחר שהוצגו שמונה העבודות מיהרו אמצעי התקשורת ואתרי החדשות באינטרנט, לקיים סקרי דעת קהל. סקר של ה"ניו יורק טיימס" דיווח ש"מעבר האור" של אורמן, קורשמייר וברוקס קיבלה 33 אחוז, לעומת 18 אחוז שניתנו לארד. "הניו יורק פוסט", לעומתו, הציב את עבודתו של ארד במקום הראשון עם 26 אחוז, לפני "מעבר האור". סקרים אחרים העלו שוויון קולות. בסופו של דבר נבחרה, כאמור, עבודתו של ארד.

 

לפני שהגיעו להחלטה סופית, המליצו 13 חברי ועדת הבחירה לארד להתייעץ עם מעצב של אתרים היסטוריים, כדי לרכך את האיזור שתיכנן מעל בריכות המים. ארד קיבל את ההמלצה וטען שיהיה מאושר לחלוק את הקרדיט שלו עם עוד ארכיטקט. הוא בחר בפיטר ווקר, ארכיטקט ידוע מסן פרנסיסקו, שקנה לו שם בעיצוב אתרים היסטוריים. ווקר הוסיף לפרויקט פארק עתיר עצים ירוקים, מה שהוביל לזכייה הסופית של השניים בתחרות.

 

על הזכייה שמע ארד מהוועדה באופן אישי. הוא קיבל טלפון ממשרדי ארגון הפיתוח של הלואר איסט סייד, והתבקש לבוא למשרדים כדי להבהיר מספר פרטים בתוכנית. כשהגיע בישרו לו שהוא הזוכה.

 

ולכל הקובלים על כך שהעבודה שתיכנן מזכירה את אתר ההנצחה של חברת ועדת הבחירה, מאיה לין, הארכיטקטית שעיצבה את אתר הזיכרון לזכר קורבנות מלחמת וייטנאם בוושינגטון, משיב ארד שמה שלקח מהאנדרטה של לין, היא רק ההבנה שמדובר בחוויה שנוצרת מהשילוב בין מה שעוברים האנשים שמבקרים באתר לבין מה שהם מביאים אליו.

 

משבר המים

 

לאחרונה דיווחו אמצעי התקשורת על בעיה לא צפויה שהתעוררה בתוכניתם המשותפת של ארד ווקר. כנראה שבהשראת הקיפאון שצנח על העיר ניו יורק בשבועות האחרונים, היה מי שהעלה את השאלה הבלתי נמנעת: מה יקרה כשהטמפרטורות יירדו בחורף מתחת לאפס ויגרמו לקפיאת מי הבריכות והמפלים. במצב כזה, הקרח יסתיר את שמות הקורבנות המופיעים ליד המפלים.

 

ארד הסביר שהמודל שהוא ווקר הציגו הוא סכמה ראשונית, ובקביעת פרטי הפרטים של התוכנית יהיו מעורבים עוד הרבה אנשים עם הרבה ניסיון. "מה שאנחנו יודעים זה הכיוון שאנחנו רוצים להגיע אליו", הסביר.

 

ג'ף סולי, אחד מחברי ועדת הבחירה, טען שהבעיה העיקרית בעיצוב שנבחר נובעת מההכרח לבנות במקום מאגר מים זורמים ומתכנון נפילת המים. ארד, בתגובה, אמר כי עיצב את האתר ללא מחיצת זכוכית בין המים הנופלים לעמדת הצפייה של המבקרים, במטרה ליצור אווירה בלתי אמצעית. "העניין הוא ליצור יחסים ישירים בין המבקרים לבין מה שעומד מולם וזכוכית היתה מבודדת את האנשים", הסביר.

 

וויין פירס, אחד ממנהלי משרד הארכיטקטים הובס באטלנטה, שארד נועץ איתו בזמן תכנון אתר ההנצחה, הביע חשש שהמים הנופלים ירטיבו את איזור הצפייה ואת המבקרים שיעמדו בו, תוך שהם בוחנים את שמות הקורבנות המוטבעים על הקיר. גם הוא הזכיר את החורף הקשה של ניו יורק, שיגרום למים לקפוא וייצור שכבת קרח, מה שעלול לסכן את ציבור המבקרים. מומחים אחרים הסבירו שקיימות טכניקות שמאפשרות למנוע את קפיאת המים, בהן אורות חום מיוחדים, או אמצעי חימום שיותקנו בבריכות. פתרון כזה עלול ליצור בעיה אחרת, שמהמים החמים יעלו אדים שעלולים לקפוא.

 

ווקר, שותפו של ארד, שהגיב לחששות, ציין שהוא וארד בחרו למקם את אתר ההנצחה באוויר הפתוח, ולא בתוך בניין, והודה שאכן עוד לא נמצא הפתרון הטכני לבעיית קפיאת המים. בעיה נוספת שעלולה להיווצר מוכרת היטב למפעילי אנדרטת לינקולן בוושינגטון: בתוך אתר ההנצחה נמצאת עמדה מיוחדת, שממנה צופים המבקרים בנאומיו של לינקולן החרוטים על קיר גבוה. עם השנים נשחקו העיטורים והתלכלכו אבני האתר כתוצאה ממגע עם השומן הטבעי שמכיל שיערם של המבקרים. בהתחשב בכך שבאתר ההנצחה בגראונד זירו אמורים לבקר כחמישה מיליון איש בשנה, זו בהחלט בעיה שיש לתת עליה את הדעת.

 

סוגיה חשובה אחרת שעדיין לא קיבלה פתרון היא מי יפקח על אתר הזיכרון בגראונד זירו ומהיכן יבוא הכסף לבניית האתר ותיחזוקו. הבנייה, שצפויה להסתיים בשנת 2009, מוערכת בעלות של 350 מיליון דולר. עד כה נוסדה רק עמותה אחת, "קרן הזכרון למרכז הסחר העולמי", שאספה 400 אלף דולר ומתכוונת להמשיך. חבר הקונגרס מניו יורק ג'רולד נדלר הגיש הצעת חוק הקוראת למימשל הפדרלי לממן מחצית מהוצאות בניית האתר וכן את הוצאות תיחזוקו. על פי ההצעה, ניהול האתר יופקד בידי שירות הפארקים הלאומים.

 

הפקדת הניהול בידי שירות הפארקים עלולה ליצור חילוקי דעות עם צמד הארכטיקטים באשר לתכנים שיוצגו במרכז ההנצחה. ארד מאמין שיימצאו פתרונות לכל הבעיות שהועלו והאתר אמנם ייבנה על פי העיצוב שלו. מה שחשוב מבחינתו זה שהוא ניצח בתחרות. וכמו שאמר הקונסול אלון פנקס, בטקס קבלת הפנים שערך לכבודו, "הוא הביא הרבה כבוד לישראל".

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום רפרודוקציה: אלכס קולומויסקי
מיכאל ארד. מאמין שכל הבעיות יפתרו בקרוב
צילום רפרודוקציה: אלכס קולומויסקי
צילום: איי פי
"משקפים את החסר". מה יקרה בחורף?
צילום: איי פי
מומלצים