זה לא מה שהיה פעם...

1. למישהו אין סלולרי?

פעם, מזמן, נדמה לי שזה היה איפשהו בסוף שנות השמונים, היה הפלאפון (כך קראו אז לטלפון הסלולרי) סמל סטטוס של העשירים והחשובים. זה לא משנה שהמכשיר היה גדול, כבד, מסורבל ומכוער. די היה אז בהחזקת פלאפון כדי לזהות אותך עם המאיון העליון. אנטנות של פלאפונים היית רואה אז רק במכוניות השרד הממשלתיות, ובוולוואים והמרצדסים של המנהלים הבכירים במשק.

בתחילת שנות ה-90 כבר הפך הפלאפון לבונוס מקובל לעובדים בכירים שהמעסיק חפץ ביקרם. ידעת ש"עשית את זה" אם היה לך פלאפון צמוד. את ההירארכיה בחברה אפשר היה לזהות על פי סוג המכשיר. הבכירים-באמת נשאו אז את הנייד השחור המתקפל של פלאפון, הראשון שנכנס לכיס החולצה ואשר עלה אז סכום דמיוני - משהו כמו 5,000 שקל. הבכירים פחות יכלו רק לקנא בהם ונאלצו להסתפק במכשירים גדולים ומסורבלים יותר.

ואז, ב-1994, נכנסה סלקום לשוק, היתה למתחרה הראשונה של פלאפון, וקילקלה את סמל הסטטוס. חלפו עשר שנים והטלפון הסלולרי הפך להיות המכשיר העממי ביותר בישראל. בכל בית, כמעט ללא קשר למעמדו הכלכלי, יש מספר מכשירים (תלוי במספר הילדים). כל ילד שעולה לכיתה א' מקבל במתנה ילקוט חדש, קלמר וטלפון סלולרי. זה הפך להיות מכשיר שימושי באמת, ובו ביום הפסיק להיות סמל סטטוס.

בישראל של 2004 כבר צריך להשקיע הרבה יותר מ-5,000 שקל כדי לקנות סמל סטטוס. משהו כמו חצי מיליון שקל, שיקנו לכם ג'יפ ב.מ.וו או לנדרובר מפואר. וגם אז כבר לא תהיו כל כך בודדים בשטח. בישראל של 2004, גם אחרי מיתון כבד, קשה לנקר עיניים.

 (גבי קסלר)

2. יומני היקר

"יומן" בערוץ  הראשון היה פעם תוכנית הדגל של הערוץ, והיום הוא שק החבטות של העיתונות. בואו ניזכר:  יום שישי, שמונה בערב, ארוחת הערב הסתיימה, הכלים הודחו והמשפחה מתכנסת בסלון וממתינה לאות הפתיחה המיתולוגי של היומן. ואז הם הופיעו: הליגה הראשונה של העיתונאים והפרשנים - אהוד יערי, אמנון אברמוביץ', אלון בן-דוד, שלומי אלדר, אילנה דיין. מנהלים דיונים אינטלקטואליים על אירועי השבוע החולף. קצת אקטואליה, פרשנויות, דעות ואחר כך הדובדבן שבקצפת: כתבת צבע איכותית, פעמים רבות בנושאי טבע או איכות סביבה, פעמים רבות בקולו העמוק-מסוקס של מוטי קירשנבאום.

אבל זה היה פעם. מזמן. מהמוצר האיכותי הזה, שהערך המוסף שלו היה בכתבות הצבע המעמיקות, נותר היום מוצר אפור ולא ממש מעניין. מסתבר שגם לצופים הנאמנים ביותר יש קווים אדומים ורבים מהם הצביעו בשלט. וכך, אפילו במחיר של פירוק האחדות המשפחתית ביום שישי, צנח לפני כשבוע וחצי הרייטינג של היומן לשפל חסר תקדים של 8.2%. זה לא שאנחנו מתים כל סוף שבוע לצפות באולפן שישי של הערוץ השני, אבל קברניטי ערוץ 1 לא השאירו לנו אלטרנטיבה ראויה. במחשבה שנייה בעצם יש: נסו את רינו צרור בערוץ 10.    

(אורנה יפת) 

3. הרבה הנדסה, מעט טעם

פעם עגבניה היתה כמו תפוח: פרי עסיסי, מלא טעם ומיץ. היינו חותכים אותה, בוזקים קצת מלח, אוכלים, ונהנים מהטעם. פעם לסלט הירקות היה טעם משל עצמו, ולא של הרטבים המלווים אותו. פעם העגבניה היתה עגבניה, המלפפון - מלפפון, והפלפל - פלפל.  

והיום? לפעמים קשה להבדיל בין עגבניה מפלסטיק לעגבניה בסופר: הן כל כך יפות, ממורקות ונקיות. מצד שני - הן כל כך לא טעימות. נסו לאכול עגבניה סתם כך, בלי כלום שמלווה אותה, ותמצאו את עצמכם לועסים לא בהנאה דבר חסר טעם, עם דגדוד קטן של סינטטיות. 

הירקות של היום מצופים בכימיקלים רבים נגד מזיקים, ובנסוף עברו הכלאות רבות על מנת ליצור זנים גדולים יותר, עם חיי מדף ארוכים. בדרך, כך נראה, שכחו את הטעם.     

(שלומי דונר)

4. סתם עוד מעדן

זוכרים את הימים שבהם "דני" היה האמא והאבא של מדף מעדני החלב? את הימים שבהם הוא היה, פחות או יותר, מעדן החלב היחיד? את אריזת הזוגות המעצבנת, שאפילו הפעלה אינטנסיבית של כל שרירי הגוף, הגלויים והסמויים גם יחד, לא הצליחה להפריד? את הגביע עם הפסים הבולטים, שלחיצה חזקה מדי היתה סודקת אותו?

כל זה הלך ולא חזר. דני של שטראוס הוא היום סתם עוד מעדן במקרר החלב. יכול להיות שבפרמטרים אוביקטיביים של איכות וטעם, מה שמוגש היום תחת השם "דני" עולה לאין שיעור על מה שהיה שם לפני עשרים שנה; אבל אם אתם שואלים אותי, זה לא אומר כלום.

(גדי שוורץ)

נזכרים בעוד משהו שהיה מיוחד והיום הוא כבר לא? ליחצו על תגובה לכתבה וספרו לנו