על מקלדות ומשחקים

מקלדת טובה שווה את משקלה בזהב, אבל כמה קשה למצוא כזו. משום מה, ובניגוד לעכברים, מקלדות טובות קשה למצוא - ונראה שכולם מסכינים עם המקלדות הטיוואניות (או שמא סיניות?) הזולות שדחף להם ספק החומרה השכונתי. כך נהוג אצלנו, מתמיד.

כמי שרוב פעילותו על המחשב (טוב, רוב פעילותו למעט רגעי המאבק בטקאשי המניאק מיוקוהאמה) נעשית בעזרת המקלדת, אני מוצא את עצמי מתוסכל בכל פעם מחדש, כעבור לא יותר משעתיים של עבודה, עד שאני מבין - זה לא אני, זו היא. אם המקלדת לא מושלמת, היא יכולה לחרב לך את חווית המחשוב בשקט בלי שתשים לב. מקלדת רעה, תקועה או מטונפת מכריזה על עצמה ככזו, ואתה נזהר. אבל מקלדת שהיא רק בסדר, היא האסון האמיתי.

נעזוב את הטינופת הקיימת תמיד בקרבי המקלדת. תנסו פעם להפוך את המקלדת שלכם ולהקיש עליה מעט: רוב הסיכויים שחלק ממה שייפול ממנה - מלבד קשקשי עור יבשים, פירורי פיצה, טינופת רגילה ואבק - יודע ללכת בעצמו.

בדקתי לא מעט מקלדות במהלך השנים, תוך חיפוש עקר אחר המקלדת המושלמת. בימים אלו חיברתי את מקלדת המולטימדיה הארגונומית של מיקרוסופט, Natural Multimedia Keyboard. אתם יודעים, זאת המופרדת לשני חלקים ומאורגנת בזווית שאמורה להיות הנוחה ביותר לאצבעות, לשורש כף היד ולכתפיים.

לפניה ניסיתי את ה-Wireless Optical Desktop של מיקרוסופט, סט של מקלדת ועכבר בצבעי שחור וכסף, שנראה כמו מיליון דולר אבל מיועד כנראה למיליונרים אמיתיים. כלומר - אלו שיכולים להיות בטוחים שמישהו אחר יכתוב בשבילם. משום מה, כל מקש בה מרגיש כמו חבר של ביל גייטס, ודורש לקבל לחיצה שלמה ומדויקת, עם התחלה אמצע וסוף, וגם אותה בעוצמה מתאימה כדי שלא ייתקע (מצד שני, מיליונרים אמיתיים משתמשים במקלדת מעץ מלא, המיוצרת בעבודת יד ועולה 500 דולר וצפונה).

הרמה והנחתה

מהתנסות קצרצרה במקלדת החדשה אפשר לדווח שהסתבר לי, שוב, עד כמה אני טועה. לעולם איני מקליד על "נ" עם האצבע הנכונה. אני מקליד עליה עם האצבע המורה של היד הימנית - בעוד החלוקה במקלדת הארגונומית מציבה אותה בגוש האותיות השמאלי. כך שבינתיים בכל פעם שאני מנסה להקליד "נ", אני לוחץ על מקש הרווח.

הטור הזה, בכל מקרה, מוקלד על מחשב נייד של טושיבה. משום מה, אין לי מושג למה, מקלדות של מחשבים ניידים הן הנוחות ביותר. גיליתי שמהירות ההדפסה שלי (שיטה חצי עיוורת - אני מקליד בלי להסתכל על המקשים, אבל לא באצבעות הנכונות) על מקלדת של מחשב נייד (כמעט כל מחשב נייד) גבוהה ב-20% לפחות מאשר על המקלדת המשובחת ביותר שבנמצא.

בשנייה שמאתרים היכן נמצאים כמה קלידים שבמקלדות ניידות תמיד מחביאים במקומות מוזרים, כמו החיצים או ה-Delete, אפשר להתחיל לרוץ. אולי בגלל שמרחק הלחיצה שלהן מאד קטן, המעבר ממקש שלחצת עליו למקש בתול אינו מחייב הרמה של האצבע גבוהה והנחתתה על מקש אחר (כאילו הייתה פסנתר או מכונת כתיבה מכאנית ישנה). האצבעות פשוט מחליקות על הקלידים.

אם מישהו מהקוראים יודע על מקלדת שיש לה את התכונות והמידות הטובות הללו, הקיימות רק במקלדות של מחשבים ניידים, אשמח אם יודיע לי על כך. יש לי הרושם שאיני היחיד המשווע למעט הבנה לקצות האצבעות שלו.

שעת האפס מתקרבת

בשל עודף עבודה ומחסור בזמן פנוי, מחקתי הבוקר שלושה משחקים מהמחשב שלי. אני כבר חושב על זה מספיק זמן, בפרט בשעות הקטנות של הלילה, כאשר הדבר היחיד שמרגיע את הבעתה מפני צעקות עורך הקונטרס הזה על האיחור שלי היא שמחת הניצחון על איזה ילד יפני מטומטם, שניצחתי במשחק אסטרטגיה מותח באינטרנט. חושב, חושב, אבל רק כשהחלטתי שזה יהיה משפט הפתיחה הצלחתי ממש להניע את העכבר ללוח הבקרה ולהפעיל את מנגנון הסרת ההתקנות.

כשמבקרים משחק מחשב חדש, הרי שמעבר לגרפיקה, המשחקיות, הממשק, המחיר ודרישות המערכת, נהוג לציין כמה זמן לוקח לשחק בו. במשחקים הטובים באמת, כמובן שאין דבר כזה שהמשחק נגמר לך. אחרי שסיימת את המשימות, תמיד אפשר ליצור חדשות, לברוא עולמות חדשים וכמובן, לחפש באינטרנט מתחרים ולנהל טורנירים עם כל כיתה ט' בבית הספר הממלכתי דתי (שינטו) ביוקוהאמה, יפן.

ויש משחקים שלעולם אי אפשר "לנצח" בהם, ולכן, לכאורה, אין להם סוף. משחקים עד שנמאס. כזה הוא למשל סימולטור הטיסה של מיקרוסופט, שאין לו סוף, ומקסימום אם מתחיל להיות משעמם - אפשר להחליף מטוס, או לטוס בצורה מקוונת ברשת כשהחנון של אותה כיתה יפנית משמש לך כפקח טיסה וגורם לך להיכנס לתוך הר פוג'י, סתם בשביל הקטעים.

אני מבטיח שאסיר אותו מהמחשב ואחזור להיות עובד מסור ברגע שאסיים את הטיול הוירטואלי סביב העולם שאני עורך איתו. לפני שלושה שבועות נחתתי בקריביים, ובינתיים אני נח שם עד שיהיה כוח להמריא הלאה.

לילות לבנים

אני מת על משחקי מחשב, ולמזלי חלק (קטן מדי) מעבודתי כולל בדיקה של החדשים מביניהם. לפני כמעט שנה, כשיצא Command & Conquer Generals, הוא הותקן על מחשבי והעניק לי לא מעט לילות לבנים, עד שנואשתי מלזכות באליפות הכיתה והחלטתי לסגת בכבוד ולהפסיק לכלות מולו את חיבור האינטרנט שלי (מה גם שזה מחייב הפסקה של פעולת ה-eMule).

בטקס קצר ורב רושם הסרתי את המשחק מהמחשב, ולמשך לפחות שלושה ימים הסתובבתי עם פרצוף של תיכוניסט שזה עתה זרק את היפה של השכבה. ובאמת, לא התגעגעתי אליו בכלל בחודשים שחלפו. פעם, כשהדיסקים היו קטנים מאד, לא יכולת לנהל יותר מדי משחקים במקביל על הדיסק שלך. היום, כשיש ברוב המחשבים מספיק מקום לאחסן את כל עונת החורף של רשתות הטלוויזיה הגדולות באמריקה, אין לכאורה שום סיבה הגיונית למחוק, והמוסר ופריון העבודה יורדים פלאים.

החודש העבירו לי את עותק ההמשך של Generals, הקרוי Zero Hour. חשבתי שרק אציץ לראות מה זה. הנחתי שמאחר והשיפורים אמורים להיות מינוריים יחסית, אצליח להתנתק ממנו בקלות. אז חשבתי, אז מה. כמו סמים, נשים וטחינה "היונה" מתוצרת שכם, קל לרצות להיגמל אבל קשה מאד לבצע (ובשביל מה בכלל).

ולכן, רק כשהחלטתי על משפט הפתיחה של הטור הצלחתי למחוק אותו סוף סוף מהדיסק; ידעתי שאינטגריטי עיתונאי אכן ישתלם בסופו של דבר. בשניות אלו סיימתי לכתוב את הקטע הזה, ותנחשו איזה חלון נוסף רץ על המחשב שלי, מאחורי ה-Word? כמובן, חלון ההתקנה של Command & Conquer Zero Hour.