מי יקח מה?
פיטר ג'קסון או קלינט איסטווד? שון פן או ביל מאריי? ושרליז תרון או נעמי ווטס? ההימורים שלנו לטקס האוסקר (ראשון, החל מ-3:00). אל תגידו שלא אמרנו (או שכן)
הטקס השנה, אמנם בלי ג'וליה רוברטס, בלי טום הנקס או "אני מלך העולם", עומד להיות בכל זאת אחד המותחים שידענו, עם בייב מיובאת תורנית, נסיכה מקומית מבית קופולה, במאי מופרע שעשה את הבלתי ייאמן ומחווה ענקית וחד-פעמית לגדול ספרי הפנטזיה של כל הזמנים. הכל צפוי? נחכה ונראה. הנה ההימורים שלנו.
סרט – שר הטבעות
כפי הנראה, הקטגוריה הכי פחות מאתגרת. אם בשנים קודמות ניתן היה להבחין בכוחות שקולים פחות או יותר בין המתמודדים על פרס הסרט, השנה אין מקום לטעות. כן, גם אנחנו מצטרפים לעגלת המהמרים על "שיבת המלך", שיקח את הפסלון גם בזכות שני קודמיו, כמעין מחווה מסכמת של האקדמיה לטרילוגיה שכולם כבר גמרו עליה את ההלל וכעת רק היא נותרה במאסף, להטביע את תו האיכות הרשמי.
קשה אגב להאמין שהאקדמיה תפספס את ההזדמנות להפוך את הבחירה השנתית (גם אם צפויה ורגע אחרי כולם) להצבעת אמון והוקרה של ז'אנר הפנטזיה, כפי שבשנה שעברה ידעה לכבד את "שיקגו" כמייצג תופעה רחבה יותר ולא רק את עצמו.
בכלל, לחברי האקדמיה אין הרבה הזדמנויות ללכת יד ביד עם טעם הקהל, שהוביל את "שיבת המלך" לראש טבלת הסרטים הנצפים של 2003. פרודו אם כך עומד לסיים את המסע. באמת שהגיע הזמן.
במאי – פיטר ג'קסון
כל הטיעונים נכונים גם לפרס הבמאי, פלוס הפרסים שצבר עד הלום – גלובוס הזהב, איגוד הבמאים והאקדמיה הבריטית. ג'קסון, שהחל כבמאי טראש מבוהק ומומחה מספר אחד לאימה זולה, הפך בשנים האחרונות ליוצר במלוא מובן המילה, שמייצג נאמנה דור שלם שרוצה להיות כמוהו: ניו-זילנדי מוכשר.
נכון שג'קסון עוד לא אמר את המילה האחרונה (וכבר מדבר על "ההוביט" כפרויקט הבא), ולעומתו מי יודע עוד כמה סרטים מצוינים איסטווד ינפיק, אבל סטירה בסדר גודל של נטילת הפרס מג'קסון לא תוסיף הרבה מעריצים לטקס היוקרתי. איסטווד ימשיך להביט מכורסתו על הפסלון שכבר קיבל על "בלתי נסלח", וקופולה תאלץ להודות על עצם הכללתה ברשימת המועמדים עבור סרטה השני בלבד. והיא עוד תגיע לדוכן הנואמים באותו ערב.
שחקן – שון פן
כמעט כל כתבות ההימורים מתמקדות בשניים: שון פן ("מיסטיק ריבר") וביל מאריי ("אבודים בטוקיו"). שניהם אגב נפלאים, ועל כן מדובר באחת ההכרעות הקשות השנה. הכתבים הזרים בהוליווד יצאו מזה בקלות דרך הפיצול בין קומדיה לדרמה, שאיפשר להם להעניק לשניהם את פרס גלובוס הזהב. פן כבר היה מועמד שלוש פעמים לאוסקר בעבר ותמיד חזר בידיים ריקות. למאריי זו מועמדות ראשונה לאוסקר, והוא לקח בנוסף לגלובוס גם את ה"באפטא". ועכשיו יש גם את ג'וני דפ, שהיה בגדר הברקה חסרת סיכוי ממשי, אך זכייתו בפרס איגוד השחקנים השבוע (שמהווים אחוז ניכר מחברי האקדמיה), קירבה אותו לשורה הראשונה.
אנחנו החלטנו להישאר עם שון פן. דפ הוא הרי לא יותר מבדיחה פנימית (מרגשת ומוצלחת יש לומר); מארי עדיין לא חיכה מספיק; ופן הוא, בסופו של דבר, החומר שממנו עשויים אוסקרים. והכבוד ל"אבודים בטוקיו" יגיע, כאמור, בהמשך.
שחקנית – שרליז תרון
כמו בכל קטגוריה, גם כאן אפשר למצוא את המועמדות שמתכנסות תחת הכותרת הפרס-הוא-עצם-המועמדות. קיישה קסטל-יוז ("לרכב על לוויתן") וסמנתה מורטון ("באמריקה") במקרה הזה.
נשארנו עם דיאן קיטון, נעמי ווטס ושרליז תרון. באופן גורף אנחנו בעד ווטס, שחקנית מרשימה, שמאז "מלהולנד דרייב" רק הולכת ומשתבחת. היא נותנת פייט לא רע ב"21 גרם", אבל איכשהו נדמה שעדיין מוקדם לרפד אותה עם העיטור הנחשב ביותר בהוליווד, ואנחנו לא אמיצים מספיק כנראה בשביל להמר עליה. חבל.
קיטון, שמאז 1978 ("הרומן של עם אנני") לא אחזה בפסלון, גם יכולה היתה להיות בחירה נחמדה. שיתוף הפעולה עם ג'ק ניקולסון מהווה הזדמנות להעשיר את המדף של השחקנית המוערכת הזו (למרות שמשחקה בסרט, יש להודות, מנייריסטי וטרחני לא מעט), אך נראה שהעולם, כפי שטוען "באהבה אין חוקים" בכיכובה, מעדיף אותן צעירות. תרון היא השנה על תקן הצעירה המבטיחה שהוליווד אוהבת לטפח: בת 28, ילידת דרום אפריקה (מה ראוי יותר מלהעביר את הפרס לחלק אחר של העולם?), שעד כה אמנם לא התבלטה במיוחד (במקרה הטוב – "הג'וב האיטלקי" - שם התגלתה כבייב סבירה), אבל איגוד השחקנים, תא הכתבים הזרים, ועוד שלל איגודי מבקרים כבר אמרו את דברם.
חברי האקדמיה, שנורא אוהבים יפהפיות שמתכערות רק לכבודם (לראייה: קידמן והאף), יסכימו איתם. תרון, בסופו של דבר, היא האישה הנכונה במקום הנכון. כל אלה אגב לא הופכים אותה עדיין לשחקנית גדולה.
שחקן משנה – טים רובינס
טים רובינס. כי אחרי קריירה לא קצרה בתפקידים מעולים ואף לא אוסקר אחד – מגיע לו. כי דל טורו זכה כבר. כי את אלק בולדווין עוד לא ראינו. וכי הוא שחקן מצוין.
שחקנית משנה – רנה זלווגר
אם רובינס ופן הם פרס הניחומים לסרטו המוערך של איסטווד, המועמד לשישה פרסים, זלווגר תהיה נציגת "קולד מאונטן" על דוכן הנואמים. זה מסתדר יופי לאקדמיה: את הסרט נישלו מהקטגוריות החשובות, ואילו זלווגר, שיצאה מהטקס הקודם בידיים ריקות בעוד ש"שיקגו" גרף שישה פסלונים, תהווה פיצוי מושלם. זו אגב השנה השלישית ברציפות שזלווגר מועמדת לאוסקר. השנה היא כבר זכתה בגלובוס הזהב ובפרס איגוד השחקנים. בקיצור, מגיע לה.
תסריט מקורי – סופיה קופולה על "אבודים בטוקיו"
בקטגוריה הזו האקדמיה לא מוותרת: הזוכים הם בדרך כלל גאונים תורנים, שהצליחו להגניב לתוך אמריקה יצירות עצמאיות למהדרין, שאולי אינן מספיק טובות לזכייה בפרס הסרט הטוב, אך אי אפשר להתעלם מהן: כך היה עם "ספרות זולה" של קוונטין טרנטינו ורוג'ר אברי, "פארגו" של איתן וג'ואל כהן, בן אפלק ומט דיימון ב"סיפורו של ויל האנטינג", ולאחרונה: "כמעט מפורסמים", "פארק גוספורד" ו"דבר אליה".
גם השנה המתחרים בקטגוריה הזו הם מהמובחרים ביותר. למרות ש"שיחות נפש" הוא כנראה התסריט הטוב ביותר שנחת מזה זמן רב על שולחן האקדמיה, נראה שהחברים מתלבטים בין "מוצאים את נמו" ל"אבודים בטוקיו". ההכרעה, ככל הנראה, תיפול בידיו של האחרון, ואין סיבה להצטער על כך. סופיה קופולה היא כוח נשי עולה בעולם של גברים, שהצליחה לגרום לאמריקה כולה להתאהב בתסריט איטי ומהורהר (ולא אמריקאי בעליל): ולראיה - הזכייה בגלובוס הזהב על תסריט וזכייתה בשבוע שעבר בפרס איגוד התסריטאים. כל אלה, לצד הצדק ההיסטורי עם זכייתה, החריגה יחסית, של אישה בפרס היוקרתי (שיוענק לה בעצם על מכלול היצירה), הופכים אותה למועמדת מספר אחת.
תסריט מעובד – רוברט פולצ'יני ושרי ספרינגר ברמן על "אמריקן ספלנדור"
דווקא קטגוריה רדומה זו הפכה השנה למרתקת במיוחד, ובבסיסה שאלה עקרונית: מה ראוי יותר להערכה – הפיכתה של יצירת מופת ספרותית בלתי אפשרית ("שר הטבעות") לטרילוגיה של העשור, או הפיכתו של ספר שולי יחסית ("מיסטיק ריבר") ליצירת מופת קולנועית.
במקרים כאלה, האקדמיה אולי תעדיף שלא להכריע ולתת את הפרס לסרט שאנו מצדדים בו מרחוק - "אמריקן ספלנדור", שצמד יוצריו, רוברט פולצ'יני ושרי ספרינגר ברמן, כבר זכו בפרס איגוד התסריטאים לתסריט מעובד. מאחר שמדובר בסרט שמשום מה לא זכה להערכה גדולה ברשימת המועמדים, פה המקום להראות לכולם שהאקדמיה היא בכל זאת מקום לאנשים חושבים.
לפנייה לכתב/ת 
