חיסול בלי היגיון

כל ישראלי, ויש להניח שכל פלסטיני, ידע שבסופו של דבר ישראל תתנקש בשייח יאסין, ולא רק משום שעשתה זאת כבר פעם בחצי לב. המעגל המקולל של טרור ונקמה, פעולה ופעולת תגמול, היה חייב להגיע למיצוי. ומכיוון שיאסר ערפאת כבר גורש בעל פה אינספור פעמים, אבל ישראל לא העזה להוציא זאת לפועל, נשאר רק מנהיג החמאס. אחרי כל כך הרבה איומים, אחרי כל כך הרבה התגרויות, זה היה חייב לקרות.

זה היה חייב לקרות מכיוון ששני הצדדים בסכסוך הזה כבר חדלו מזמן לחשב סיבה ותוצאה, תועלת ונזק. תחשבו על התגובה האינסטינקטיבית שלכם למשמע הידיעה: אצל רובנו, אני מניח, היא היתה כיווץ בבטן וידיעה, פשוט ידיעה, שבימים הקרובים יבואו פיגוע הנקמה.

הדיסוננס הזה, לפיו צה"ל מבצע פעולות בשם הבטחון אבל כל ישראלי חש שבטחונו נפגע; הידיעה שכל הדיבורים על "בטווח הקצר תגדל המוטיבציה, אבל בטווח הארוך הטרור נפגע", נראים ריקים מתוכן אחרי שלוש וחצי שנים של טווח קצר, כל אלה הם תמצית המצב הכאוטי אליו הגיעה המלחמה. גם לזה, כמובן, יש מקבילה בצד השני: פעולות הטרור נועדו לכאורה לקרב את העם הפלסטיני לעצמאות, אבל הן מרחיקות אותו משם. פעולות צה"ל נועדו להגביר את הבטחון בישראל, אבל הן מקטינות אותו.

יאסין אכן "איכוון" טרור, במונח הנוכחי של הניו-ספיק הצה"לי. הוא נתן הוראות לנסות ולהגביר פעילות או להקטין אותה בזמנים מסויימים. אבל הקבלנים הגדולים של הרצח לא קיבלו ממנו משימות ויעדים, ואינם זקוקים לו כדי לפעול. איברהים חאמד מרמאללה או עדנאן אל-רול בעזה (מוחמד דף שב רק לאחרונה לפעילות, אחרי שנפצע בנסיון ההתנקשות) אולי איבדו הבוקר את מי שריסן או דירבן אותם, אבל דבר מיכולתם לשלח רוצחים לא נפגע.

את זה יודע כל ישראלי, כולל מפקדי צה"ל והדרג המדיני, שאישר להם את הפעולה. אבל הסכסוך הישראלי-פלסטיני כבר מזמן אינו נסב על מנהיגות והגיון, שליטה והחלטה, סובב ומסובב. הסכסוך הזה הוא היום מלחמה שבטית, שבה שולטים רגשות נקם וחוסר היכולת לסבול את ההרג בלי להגיב. אחמד יאסין מת, כי מי שחי בחרב בחרב יפול. במותו לא הוריש לנו אלא מוות נוסף.