הוא היה בן 26, ממקימיה של הלהקה הכי מדוברת באותה שנה – ובסוף השנה, לגמרי בניגוד למקובל בקריירות של יוצרים צעירים אצלנו, התעקש להוציא אלבום שכולו מוקדש לשירים מתורגמים של יוצר אחר.
ב-1989, כשארקדי דוכין פרש לרגעים מטיפוח "החברים של נטאשה" והעניק לנו את שיריו של ולדימיר ויסוצקי בעברית, התגלו לפחות שלוש תכונות מעניינות
של מעצב המנלכוליות העברית החדשה בתחום הזמר. האחת, שהאגו שלו חזק די הצורך להודות בהשפעות מכוננות של אחרים, והוא לא ממש זקוק לאישוש יומיומי בניכוס טוטאלי של כל יצירה שלו; השניה, שהוא באמת עקשן. ויסוצקי לא היה ידוע במקומותינו, למעט בקרב יוצאי רוסיה. ויסוצקי היה חשוב למאזינים וליוצרים רוסיים לפחות כמו בוב דילן ליוצרים אמריקנים – ציון דרך הכרחי לכל מי שחולם להיות טרובדור מצד אחד, ואמן שמדבר להמונים מצד שני.
עוד תכונה שהתגלתה שם ומלווה את יצירותיו מאז ועד עתה, היא העובדה שדוכין חף מאמירות מילוליות יומרניות כיוצר. הוא שר באותה מידה של התלהבות מנומנמת-משהו מלים מפרי עטו ומשל אחרים, בדיוק כמו שהוא מוכן לשמוע את שיריו מושרים בידי אחרים (בהצלחה לא מבוטלת משלו). אז מה חשוב לו באמת – ומה מקור הקסם?
לאן לנדוד
נתחיל בערך המוסף של המוזיקה. ארקדי דוכין יושב על משבצת הרוק הישראלי הרך, או הפופ המתקדם לכל המשפחה – קצת כמו ילד חוץ, כמו טרובאדור נודד שעיקר הכוח שלו טמון בבלדות. בזמר העברי אין כל כך לאן לנדוד. בשנות השישים עוד היינו מוכנים להצטרד בשירי קומיסארים תרבותיים מרוסיה שהלכה וגוועה, או מעט שאנסונים. מאז, למעט מקרים חריגים, כל מקורות ההשראה הגיעו מן התרבות האנגלו-אמריקנית. דילן מקומי לא נולד, אבל מי לא רצה להיות כמוהו?
ומי לא רצה להמשיך וליצור בתבנית של שירים מהירי-קליטה, לא כאלה שמתנהגים בתבניות של בית-פזמון-בית? דוכין כותב אחרת. אחרת לגמרי: יצירות מוזיקליות קצרות שצריך להקשיב להן, ובעצמן, גם ללא מלים, הן מספרות סיפור. נכון שכמה מן ההצלחות היותר משמעותיות שלו, כולל אלה שהושרו בפי אחרים, נוגעות במבנה המוכר של הזמר העברי, אבל רובן שונות.
הבלדה של דוכין היא לרוב סיפור איטי ומלנכולי, מושר-מדובר-מצטרד-נלחש, ותמיד אישי לגמרי וגם אוניברסלי לחלוטין: הוא מלחין, כותב ושר את בדידותו הקיומית של האיש שנמצא כאן במקרה, של זה שלא רוצה להחליף את הירח, של זה שנקלע לתוך החיים בחוסר הבנה מוחלט של הכללים והחוקים, שחי בהווה מתמשך ומקרי, של האנדרדוג הקלאסי, האנטי-גיבור שלא ייצא לעולם מן הקיום המצומצם שלו. וכן, גם האנדרדוג הזה מאוד מאוד רוצה אהבה, כמו כולם – ובכלל לא בטוח, ברוב המקרים, שהיא תנצח.
בין נס לגאולה
האהבה בשירים שלו היא בין נס לגאולה, האינטימיות היא מצב של שאיפה מתמדת – שמתקיימת, אני חושבת, רק ברמת היחסים בין הקול לבין הכלים במוזיקה. כמוזיקאי, הוא כבר ניסה כמעט הכל. הרכבים גדולים ושירה על גבול ה-קאפלה, מוזיקה אלקטרונית ואפילו תוכניות שנגנזו לאלבום טראנס. באיחור מסויים אימץ את הפסנתר ככלי שאיתו הוא מנהל דיאלוג מעניין כבר יותר מעשור.
תמיד מפליא לגלות את רשימת הזמרים הארוכה שחייבת משהו לכשרון הבלתי-נגמר של דוכין. אריק איינשטיין ושלומי שבת, נורית גלרון וגלי עטרי, מאיר בנאי והתופעה הקרויה "הזמרת רוני", אפרים שמיר ואריק סיני, ריקי גל וברי סחרוף הם רק חלק קטן מן האנשים שבשום אופן לא הייתם מזווגים אותם יחד, וכולם עברו דרך שיר אחד של דוכין לפחות.
וככה, הוא מטביע חותם גדול, קצת לא-נראה, קצת חף ממפגני אגו קיצוניים, על תרבות הזמר שלנו, וממלא אותה בטרובדורים לעת-מצוא שמתאהבים בבלדות שלו ומאהיבים אותן עלינו.
איחוד נוסף של "החברים של נטאשה" על הבמה מתרחש בימים אלה והוא עתיד להפוך גם לאלבום. כן, הם היו להקה מעניינת, והעקשנות של דוכין אפיינה את כולם. ואהבנו אותם מאוד, בזמן שבו התחלנו לאמץ להקות מן הפריפריה כנושאות בשורה חדשה. האגדה מספרת שבתחילת הדרך הספק של דוכין ביכולתו לשיר בעברית היה כה מושרש, עד כי פשוט הכריחו אותו. דוכין הגיע ארצה בגיל 15, ועד היום יכולים לשמוע בקולו – אם רוצים - משקעים זעירים של מבטא. לאיש העלום שאמר לו "ארקדי- אתה יכול", צריך לומר תודה גדולה.
אחר כך, טיפין טיפין, חלחלו המוזיקה והמלים שלו לתוך מחזור הדם של הישראליות בטבעיות גמורה שתלך ותימשך, ככל הנראה, כל עוד יהיו ביננו אנטי-גיבורים כמוהו, אבל מוכשרים הרבה פחות.
