ארבעה בנים

איפה היית ב-5 באפריל 1994? שאלה שלכל רוקר המכבד עצמו יש עליה תשובה מוכנה. מה עשה ביום בו מת גיבור הרוק האחרון, היכן תפסה אותו הבשורה על אובדן האיש שמאס בתהילה, לא היה מוכן להשלים עם גורלו ככוכב והתריס בפעם האחרונה נגד השיטה, באמצעי הפטאלי ביותר שעמד לרשותו.

"הייתי בלונדון, ונשארתי עוד שבועיים מעבר למתוכנן, כי השגתי זוג כרטיסים להופעה של נירוואנה בבריקסטון אקדמי, שנדחתה לאמצע אפריל, בגלל ניסיון ההתאבדות הראשון שלו ברומא", נזכר שרון מולדאבי, שעד היום שומר את זוג הכרטיסים הנדיר להופעה של נירוואנה שמעולם לא התקיימה. 

מי שכן הספיק לראות את קוביין, כריס נובוסליק ודייב גרוהל על הבמה, הוא אביב מארק, אז סולן ה"סאבוויי סאקרז": "לנירוואנה היתה השפעה גדולה עלינו והגענו יחד, כל הלהקה, להופעה שלהם בפריז בפברואר 94', שבועיים לפני ההופעה האחרונה. זו אחת החוויות הכי גדולות שהיו לי בחיים, הגשמה של חלום. אתה רואה להקה שנמצאת בשיא שלה, שמנגנת שיר אחרי שיר ברצף כמעט בלי הפסקות באנרגיה מקסימלית.

כולם ידעו שהוא נמצא על מסלול של הרס עצמי, אבל בהופעה אתה רואה אותו קופץ על הבמה ומחקה את תנועות הריקוד של ג'ון טרבולטה, אי אפשר היה להבחין שמדובר באדם דכאוני שנמצא בדמדומי חייו, לכן המוות שלו היה בהחלט שוק. כדי להתקרב לבמה ביימתי התקף אסטמה, המאבטחים העבירו אותי לשטח הסטרילי שמתחת לבמה, וככה ראיתי את המשך ההופעה שני מטר מתחתיו. יצאנו משם והיינו בהלם. ברגע כזה אתה מבין שהיית בזמן הנכון במקום הנכון".

"חשבנו שהוא צוחק"

"ביום הראשון שנכנסנו להקליט את הדיסק השני של מופע הארנבות של ד"ר קספר אמר לנו הטכנאי באולפני 'די.בי.' שקורט התאבד. לא האמנו, חשבנו שהוא צוחק, ואחר כך היינו מאוד עצובים", נזכר שי להב, "הרגשנו שהלך מגדלור, שכיוון עבורנו את הדרך".

להב מודה בשמחה בהשפעה שספגה הלהקה: "נירוואנה היתה עבורנו מקור השפעה מאוד גדול, גם במוזיקה וגם בתדמית. אני זוכר שישבנו בבית של אורן ברזילי וראינו בפעם הראשונה באמ.טי.וי את הקליפ של 'Smells Like Teen Spirit' שמאוד השפיע על איך שרצינו להישמע ולהיראות. רצינו להיות כמוהם, הרכב רוק קטן שמנצח את כל הגדולים. זה לא היה חיקוי אחד לאחד, אלא ניסיון ישראלי ללכת באותו כיוון. ב'בשמלה אדומה', למשל, לקחנו את השיר המקורי, הצלחנו להוציא רק את ארבעת האקורדים הראשונים, ואלה הפכו להיות האקורדים של 'את לא מבינה'. לכן כל דמיון ל'Lithium' שפי שנטען הוא באחריות יאיר רוזנבלום".

"מאוד היה מסקרן אותי לשמוע לאן היה מגיע לו היה חי, אבל האישיות של קורט היתה של כוכב שהוא אנטי כוכב, שלא רוצה להתפרסם ומצליח בכל זאת", טוען להב. "הוא היה מהגאונים שבאים פעם ב-20 שנה, יהלום בפני עצמו שלא דומה לשום דבר אחר, שכותב טקסט מופרע לחלוטין, עם שירה והופעה הכי fresh שיש בעולם. נירוואנה היא בעיני חבילה סגורה שקשה לפרק אותה לחלקים ולנסות לקחת ממנה משהו. הכל נשמע כאילו סטנדרט של להקת רוק, אבל רק בכאילו. הקסם שם הוא לא במשהו ספציפי שאפשר לפרק ולשחזר, אלא במכלול של הדברים, של להקה נדירה באיכותה, עם סולן עם כאב בטן תמידי שכל הזמן רוצה להתאבד ובסוף מצליח. ההתאבדות היא חלק מהסיפור הרומנטי של כוכב הרוק שהדור שלנו לא חווה בזמן אמת קודם לכן כי לא גדלנו בסיקסטיז. כשקורט התאבד גם לדור שלנו פתאום היה מישהו שהוא כמו הרוקרים האמיתיים, אלה שמתאבדים בסוף".

"הוא נגע בחלקים אפלים בנפש, בלב ובקרביים שלי כאדם פרטי, והשפיע עלי לנסות לעשות אמנות טובה מהפצעים שלי, וכאדם להשקיע מקסימום אנרגיה כדי לרפא את הפצעים שלי", מתוודה מולדאבי. "הקונפליקט של כל אדם יוצר - להיות אמן שלם, אבל אדם חסר, התקיים בו בעוצמה הכי חזקה שיכולה להיות, וזה מה שהפך אותו בעיני לאמן מופתי. הוא נגע בשאלות שכל יוצר מחפש את התשובות אליהן בתוך עצמו, ומבלי להעתיק בנה לעצמו את המקום שלו. הוא עשה אמנות גדולה מהפצע שלו, ולא ידע לרפא את הפצע. ככה הכרנו אותו כשהוא חי, ובגלל זה הוא גם מת.

מבחינה אופנתית ומסחרית הרוק מת יחד איתו, אבל לנון למשל המשיך לחיות בתוך קוביין, וקוביין חי בתוך מישהו שנשמע עליו בעתיד ויעשה אמנות חיה כמו שהוא עשה. בתרבות העכשווית, שמדכאת רוח ונפש אנושית, מערכות עצומות בנויות על שקר, ורק לפעמים צץ מישהו שמרים את הראש נגד הדיכוי ומעמיד מולו את האמת הפנימית שלו. כשהאמת מלווה בכישרון ואומץ תמיד יהיה לה יותר כוח, כי אנשים שמזהים שהנפש שלהם חיה בכבלים, מאמצים מישהו שמורד או שהוא בדרך להשתחרר. הוא היה כזה, ויש נורא מעט כאלה".