סדרות טלוויזיה שפיתחנו כלפיהן נוסטלגיה מצטיינות בעיקר – בדבר אחד חשוב: הן מקפיאות עבורנו רגעים בעבר, שהוא גם ילדותנו או נעורינו המוקדמים. אסור להן להתבגר"
תנו לאיתן פוקס, יואב צפיר, רם נהרי, שחר ברלוביץ' או כל במאי אחר שמסוגל לכמות מספקת של סגנון, תחכום, אירוניה ואהבה למקור לטפל ב'קרובים קרובים', וסביר שזה ייגמר בטוב"
אריאנה מלמד מתנגדת לשובו של הסיטקום הישראלי, וסבורה שהוא צריך להישאר חלק מהזיכרון שלנו, לא מההווה. רענן שקד חושב שאם עושים את זה נכון - יכול להתקבל ממתק. טיפול זוגי
ולמה שלא יתאחדו? ולמה שלא יהיה כאן פרק מגניב, מלא קריצות, מודעות עצמית מאוחרת, הומאז'ים קטנים והתרפקות נינוחה על המקור?
'קרובים קרובים' היא קלאסיקה ישראלית שלא היינו חוזרים אליה בקביעות היום – בדיוק כמו 'סטארסקי והאץ'', 'המלאכים של צ'רלי' או 'דאלאס' בטלוויזיה האמריקנית. אהבנו אז כל כך, נשמח להיזכר נקודתית היום, ללא כל התחייבות מצידנו. ל'דאלאס' עושים פרק איחוד מדי כמה שנים. זה תמיד נחמד (סו אלן הזדקנה יופי). ל'סטארסקי' ו'המלאכים' יצאו סרטי קולנוע עכשוויים שעשו כבוד למקור, כבוד לתרבות הפופ הנוכחית וכבוד לקופות. במילים פשוטות: אם עושים את זה נכון – אם יודעים לקחת את תרכיז העבר ולמהול אותו בהרבה מים טובים של עכשיו – יכול להתקבל ממתק.
כמו הסדרות האמריקאיות ההן, גם 'קרובים קרובים' היתה נכונה לתקופתה ומגוחכת לימינו. צפייה בה היום רק ממחישה את מגרעותיה, איטיותה, בינוניותה. כך תרגישו גם אם תצפו בפרק מקורי של 'סטארסקי והאץ'. אבל תנו לאיתן פוקס, יואב צפיר, רם נהרי, שחר ברלוביץ' או כל במאי אחר שמסוגל לכמות מספקת של סגנון, תחכום, אירוניה ואהבה למקור לטפל ב'קרובים קרובים', וסביר שזה ייגמר בטוב. מצידי, דובר קוסאשווילי מוזמן לנפק פרק 'קרובים קרובים' שלם בגרוזינית, כולל תיקי דיין בלי תחתונים.
האפשרויות אינסופיות. הכותבים המקוריים – אפרים סידון וב' מיכאל – לבטח מסוגלים לבנות פרק כפול ש 50 דקות שיהיה בועט ונוסטלגי בו זמנית, ולא יסגור שום קצוות, שכן ב'קרובים קרובים' – כן, הנה, זה בא – הכל היה ונשאר פ-ת-ו-ח.
מותר להתרפק על עולם שכולו טוב יותר / אריאנה מלמד
תעשו טובה, תחשבו על זה שוב. לקשישי רוק מותר לחזור כל שנה בקיץ. לזמרות עבר הרופא רשם קאמבק הכרחי אחרי כל מילוי סיליקון חדש. אבל להחזיר את 'קרובים קרובים'? למה? כדי שנראה עד כמה כל החבורה הזאת בלתי מצחיקה בעליל, רלוונטית לחיינו בערך כמו 'משפחת שמחון' ומתנהלת באיטיות של רכבת ישראל בשנות ה-80?
סדרות טלוויזיה שפיתחנו כלפיהן נוסטלגיה מצטיינות בעיקר – בדבר אחד חשוב: הן מקפיאות עבורנו רגעים בעבר, שהוא גם ילדותנו או נעורינו המוקדמים.
אסור להן להתבגר.
לנצח הן צריכות למלא את המסך בשידורים חוזרים בשעות משונות, כדי שנוכל לשלטט אליהן במקרה ולחייך חיוך גדול ורחב. אילו היינו מתבוננים במראה, אולי כבר היינו רואים בה קמטים בשעת החיוך. אבל כשיהורם גאון פתאום מופיע שם עם ההיפוכונדריה שלו בלי הוויצים הגריאטריים של ערוץ 1, לאורה ריבלין עם הנוירוזה הקלה שלה, חנה מרון עם שלוות הנפש הנצחית והתמוהה שלה – גם אנחנו פתום נהיים צעירים ב 20 שנה ומותר לנו לרגע קט להתרפק על עולם שכולו טוב יותר.
הו, כמה טוב היה פעם, בעולם בו בנקים לא עשקו אותנו בעמלות שורה והבטיחו להפיק פרק טלוויזיה נוסטלגי בתמורה. זוכרים? השקל היה יצור די חדש. גם מלחמת לבנון. אנשים התווכחו על מצבו הבריאותי של בגין וראשוני הפאנקיסטים עיטרו את ערינו. טוב, ברור שבעצם היה רע לתפארת, אבל אנחנו היינו תמימים ורכים וחפים מידיעה, וכך אנחנו אוהבים לזכור את עצמנו לרגע קט, בשעת לילה מאוחרת, כשהשלט ננעל על פרק מקרי של סדרה ישנה.
אז תעשו טובה, תחשבו על זה שוב. כי כל יפיה של 'קרובים קרובים' מצוי בכך שהיא חלק מהזיכרון שלנו, לא מההווה. קאמבק רק יוכיח לנו את מה שאנחנו לא ממש רוצים לדעת: שגם הנוסטלגיה היא כבר לא מה שהיתה פעם.
ynet תרבות, בידור. אתר התרבות הגדול במדינה מבית ידיעות אחרונות. בידור, סלבס וכל מה שקורה, כל מי שמשפיע וכל מי שרוצה להיות מישהו ומשהו, בידור, כל הספרים והסרטים והתקליטים החדשים, כל הכוכבים וכל השערוריות, אצלנו תקראו על הכל ראשונים.
