שרון עקף את ביילין
מופרך להניח ש"הקהילה הבינלאומית" תיתן לגיטימציה לתוצאות של "כיבוש בלתי חוקי" ביו"ש, תמורת סילוקו מעזה. זוהי מלכודת עוד יותר חמורה מהסכם ז'נווה
תוכנית ההתנתקות נראית כטעות חמורה. תומכיה מימין חושבים שהיא תבוא במקום "מפת הדרכים", ובמקום הסכם יותר גרוע. אבל ההתחייבות החזקה ביותר של שרון לבוש היא שזה יהיה השלב הראשון, במסגרת מפת הדרכים. כלומר: המו"מ העיקרי יבוא אחר-כך, והוא יתחיל אחרי שכבר ויתרנו על הרבה תמורת לא כלום.
לא תהיה התנתקות מעזה ומן האחריות, מפני שפועלים מהרצועה ימשיכו לעבוד אצלנו בתנאים תת-אנושיים ומגבירים שנאה, ואנחנו נמשיך לספק להם חשמל ומים ושירותי נמל ומסחר, שהרי הם תלויים בנו. התנתקות אמיתית פירושה סגירת הגבול של עזה אלינו, ופתיחתו אל מצרים. אבל התוכנית אומרת את ההיפך. החיכוך הצבאי יימשך, וציר פילדלפי יהפוך ל"תופעה לבנונית" עם אש יומיומית, אפילו אם בשאר המקומות יהיה שקט, וזהו הימור מפוקפק. הדבר היחיד שיש בתוכנית הוא עקירת היישובים, והוצאת הבסיסים והחיילים.
גוש קטיף הוא גוש הומוגני ורצוף. יש לו גדר הפרדה מסביבו, מהסוג שנתניהו דורש עכשיו עבור הגושים הגדולים ביו"ש. אנשי קטיף אינם קנאים אלא מתונים וממלכתיים, וברובם המכריע הם בני יישובים ומפעלים לתפארת. יצחק רבין ז"ל תמך בגוש קטיף ואמר לי בשעתו, שזהו מפעל שמדגים איך צריך לבנות גוש יישובים, "לא כמו שעשיתם בבנימין ובשומרון". הוא גם עזר להם באופן ישיר (תשאלו את צבי הנדל), והתנגד להזיז ממקומו אפילו מבנה אחד. אז הכל שואלים: "מה קרה לשרון?" הרי זה מה שהציע מצנע לפני שנתיים".
כשקראתי את המסמך הרשמי שחולק למתפקדי הליכוד לקראת המשאל, עברתי זעזוע אישי ששיתק אותי כמה ימים מפעילות נורמלית. מאז ששת הימים, אף ראש ממשלה לא השתמש בטרמינולוגיה של "סיום הכיבוש" על-פי הפרמטרים של "הקהילה הבינלאומית". אפילו אזור התעשייה ארז, שמעסיק כ-4,000 פלסטינים, יישאר במקומו רק אם "הקהילה הבינלאומית" לא תראה בו שארית של "הכיבוש", ולא תיתן לגיטימציה לטרור נגדו במסווה של "התנגדות לכיבוש".
מפלגת העבודה לא השתמשה מעולם במונחים כאלה. הם היו נחלת השמאל הקיצוני בלבד. ראש ממשלה מהשמאל בוודאי היה משאיר את יישובי צפון הרצועה (אלי סיני, דוגית, ניסנית) שגובלים בישראל ולא קשה להגן עליהם, ובלבד שלא להודות שכל מפעל ההתנחלות היה מעשה של "כיבוש" "בלתי חוקי".
אם נחיל את ההגדרות של ההתנתקות על יו"ש נקבל נסיגה לקווי 67' בלי שלום, בלי גושים, ואחר-כך תבוא הבוררות הבינלאומית על הכותל ועל לטרון. לכן נזקק שרון לאישורו של בוש, ש"לא ריאלי לצפות לכך". אבל ניסוחיו של שרון הרבה יותר חדים ומסוכנים כתקדים, מהבטחותיו העמומות של בוש.
מי יעצור את שרון?
וכאן עולה לראשונה חשש כבד מאוד: הייתכן ששרון חושש לא ממשפט בארץ, אלא מן המשפט הבינלאומי? האם הוא מחפש מטרייה אמריקנית-בריטית-גרמנית לנוכח הסכנה של משפטים על פשעי מלחמה? אם זאת הסיבה, אזי חובתם העליונה של מתפקדי הליכוד היא לשלוח אותו הביתה. כדי להציל את המדינה, ולא רק את הליכוד. צריך להעמיד בראש הליכוד אדם בעל שיעור קומה בינלאומי כמו נתן שרנסקי, אדם שמבין היטב את הזירה הזאת, איננו חושש ממנה, איננו צריך להוכיח שום דבר, ויכול להופיע בעולם כתובע ולא כנאשם.
כל ניסיון להצטדק בזירה הבינלאומית, ולהוכיח ש"אנחנו לא...", יביא אותנו אל אסונות חמורים מאוד באותה זירה עצמה. מי שמודה, ולו בחצי פה, בכך שהוא "כובש בלתי חוקי" במשך 37 שנה, לא יזכה לשום הנחות. מופרך להניח ש"הקהילה הבינלאומית" תיתן לגיטימציה לתוצאות של "כיבוש בלתי חוקי" ביו"ש, תמורת סילוקו מעזה. זוהי מלכודת עוד יותר חמורה מהסכם ז'נווה, ואני מתפלל בכל לב שמתפקדי הליכוד יקראו ויזדעזעו, ויעצרו את הרכבת הדוהרת, כדרכו של אריאל שרון, בלי מעצורים.
אני חוזר ואומר לחברי ביש"ע: אם זהו הליכוד, ואם הוא יצביע בעד "סיום הכיבוש" בעזה על-פי הפרמטרים של "הקהילה הבינלאומית", הרי השמאל הישראלי הרבה יותר אחראי (גם בתחומים חברתיים), והרבה יותר רצוי לנו כשותף פוליטי אחרי הבחירות הבאות. אם הליכוד עוקף את מרץ משמאל, צריך לאזור כוח ולהעבירו לאופוזיציה, ולחזור אל הקואליציה שהקימה את המדינה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
