מה יהיה הסוף?
תקומת מדינת ישראל היתה אסונם של הפלסטינים. שיירות פליטים מול "שארית פליטה". השאלה היהודית "מה יהיה הסוף?" נותרת גם ביום העצמאות ה-56 ללא תשובה ברורה
"הניצחון הוא אסון לכל אומה.
הבעיה היא שהתבוסה היא אסון
גדול יותר" (וולינגטון)
עצמאות: סיפורה של מלחמת העצמאות הוא סיפור אכזרי שטרם סופר במלואו והפנמתו כלל לא החלה. הוא ייאלץ להמתין. אלה ממילא זמנים רעים להיסטוריה הביקורתית. זו שעה של לכידות, מגויסות וצדקנות.
הייתה זו מלחמה רצופה במעשי טבח הדדיים, התעללות, ביזה ומחדלים, לצד הרואיות. ליישוב היהודי הייתה כבר מיליציה עממית רחבה ומאורגנת, שלחמה לפחות בתחילתה של המלחמה באספסוף לא מאורגן. הקרבות שבהם ניצח היישוב, על-פי רוב גם בזכות עדיפות מספרית, הונצחו כ"ניצחון מעטים מול רבים". את ההיסטוריה כותבים המנצחים.
מלחמת העצמאות הייתה מלחמה קיומית, שהוזנה על-ידי חרדה קיומית, שהתעצמה מכוח איימי השואה. במהלכה גירשנו מאות אלפים מבני עם שישב על אדמותיו, ירינו על שיירות פליטים ויישבנו את "שארית הפליטה" שלנו בבתיהם, תוך מחיקה מוחלטת של זהות המנושלים. הנה אפוא תמצית הטרגדיה.
פיאורה של המלחמה והגלוריפיקציה שעשינו למעשה קוממיותינו, נועד לרפא את הטראומה. "התרבות הישראלית" בהקשר זה היא יותר תרבות של הדחקה והשכחה, מאשר תרבות של זיכרון. את פולחן הזיכרון הותרנו למובסים.
בשעה שהמוני בית ישראל עסוקים בצליית בשר, סביאה ושאר מנהגי עצמאות, פוסעים להם חרש אלפי אזרחים ערבים למקומות שבהם ניצבו פעם בתיהם וטופחו בוסתניהם, ומחבקים את התאנה, הגפן והבית שכבר אינם.
קשה לנו לחיות עם העובדה שתקומתנו היתה אסונם של הפלסטינים ושלשיטתם נולדנו בכלל בחטא והידרדרנו לפשע. לא בכדי התהליך המדיני שהתיימר ליישב את הבעיות שיצרה מלחמת 67' הגיע מהר מאוד ל-48' והתרסק על אתוס השיבה ועל הלגיטימיות של ישראל כמדינה יהודית.
להסתכל להיסטוריה בעיניים
אנו מתקשים להשוות את המתרחש אצלנו מאז 67' עם פרשיות כיבוש אחרות בהיסטוריה. נוכחותנו המדכאת בחיי הפלסטינים ובשטחיהם נתפסת בעיני רבים מאיתנו, גם בחלוף 37 שנים, כהתגלגלות מקרית שהפכה לכרונית. אלא שמהר מאוד אחרי המלחמה הופיעו הכישופים והכיסופים. הרגבים קודשו, האבנים דיברו והכל הפך באחת ל"נופי קדומים ולנחלת אבות".
מכל מקום, לא יצאנו לכבוש את הגדה המערבית ועזה בשם אידיאולוגיה של משטר נוקשה, כמו שעשתה ספרטה לשכנותיה במאה השמינית לפני הספירה. גם לא נהגנו כמעצמות אירופיות במאה ה-19, אשר טרפו נתחים מאפריקה השחורה ופעלו באווירה קולוניאליסטית מובהקת. אבל גם ללא הצהרת כוונות מקדימה, הפרק הקשה הזה ממאן להגיע אל קיצו. מניין שנותיה של ישראל בגרסתה האימפריאלית (37 שנים) כבר כמעט כפול מימיה בפורמט הלגיטימי שלה (19 שנים, 48'-67').
השאלה היהודית המסורתית "מה יהיה הסוף?" נותרת גם ביום העצמאות ה-56 ללא תשובה ברורה. גורלם של כיבושים ואורכם תלוי תמיד בנתוני יסוד כמו היחס המספרי בין כובשים לנכבשים (דמוגרפיה), יחסי החוץ של הכובש וסיוע עמים ידידותיים לנכבש. אם בספרט, למשל, נמשך הסדר החברתי קרוב לשש-מאות שנה, צרפת שלטה באלג'יריה מאה שנים, וארבעה דורות של מתנחלים הספיקו להיוולד במושבה האפריקנית. באירלנד נמשך המאבק יותר משלוש מאות שנה.
"נפלו בחלקן של הערים צרות רבות וקשות, כמו שהיו ויהיו בעולם כל עוד טבעם של בני האדם יהיה כמות שהוא, אלא שהן קשות יותר או נוחות ומחליפות צורתן, ככל שהתנאים משתנים בכל מקרה ומקרה" (ההיסטוריון היווני תוקידידס, "מלחמת הפולופונס").
אז נכון, אנחנו אמנם עם סגולה, אבל גם אנחנו הולכים בדרכים החבוטות של קורות המין האנושי: כובשים, שולטים, נתקלים בהתנגדות, מפעילים עוד כוח, הטרור מתגבר, מקשיחים את לבנו ומפעילים עוד יותר כוח, והמצב כמובן לא משתפר. ההיסטוריה חוזרת, אבל אנחנו מסרבים להביט בעיניה ומעדיפים לכתוב אותה מחדש.
מומלץ לחשוב בימים האלה על תוקידידס וספרטה. במשך 200 שנה הצליחה ספרטה לייצר את החיילים הטובים ביוון. אבל המתח המתמיד של מדינה במצור, של כיבוש ממושך וחשש מפני התקוממות המדוכאים, דיכאו כל יצירה תרבותית ואמנותית. ספרטה לא תרמה דבר להומניזם היווני, שהפך, לאחר דורות רבים, בסיס לתרבות המערב כולו.
דומה שמרוב אתגר וייעוד כבר שכחנו שטעם קיומה של מדינה הוא קיומה, כמו שטעם קיומו של אדם פרטי הוא קיומו. מדינה היא אמנה חברתית בין אזרחיה לשם קידום האינטרסים המשותפים שלהם, או בלשון הנמלצת של המבוא לחוקה האמריקנית, לשם קידום "החיים, החירות וחיפוש האושר" של אזרחיה. כל משימה "נשגבה" יותר היא בבחינת הזמנה לאסונות היסטוריים ולמחיקת צלם האדם. כינון מידות של צדק, חירות ואנושיות לאזרחים גם היא משימה שקשה לרוב המדינות לעמוד בה. אפשר להסתפק בה.
מותר למדינת ישראל לשנות את מטרותיה אם אלו איבדו את טעמן או הביאוה למבוי סתום.
חג עצמאות שמח
מומלצים
