אל תגעו בקבר
אני, שלא הצלחתי להגן על בתי בחייה, נאלצת היום לנסות ולהגן על הקבר הקטן שלה. אני אשב שם ולא אתן לשום ראש ממשלה לגעת בקבר הזה
המציאות הישראלית מומחשת כבר שנים לא מעטות במילות התפילה של יום הכיפורים: "מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי באש..מי בחרב..מי בסקילה..מי יישקט ומי ייטרף". המציאות המטורפת הזאת אינה זרה לאיש מאיתנו. זה המאבק אם להיכנע לרגשות החרדה והפחד ולא להתיר לילדים נסיעה באוטובוסים, או להאמין לחלופין שיש לכל כדור כתובת ולהמשיך בשגרת החיים כאילו אנחנו בניו-זילנד.
בשלוש וחצי השנים שחלפו, על רקע אלפי ההרוגים והפצועים וההרגשה שהמלחמה לא פסחה על אף בית, שמענו שלא נכנע לטרור, שלא ננהל מו"מ תחת אש, שננצח ונכריע את המערכה. ופתאום, משום מקום, נזרקה לאוויר מילה רכה ונעימה, דידקטית ואלגנטית, "התנתקות" – לא כניעה לטרור ולא בריחה תחת אש, פשוט "התנתקות".
אולי לידתה בחטא. ובעצם נדמה לי שאני יודעת שמקורה במקום מאוד אישי של צל כבד, בעננה שחורה של פרשת שוחד מביכה שאולי תכריע את גורל המדינה אבל גם את גורלי האישי. לפעמים מתחשק פשוט לחשוב לרגע אחד רק על עצמי. להיות אשה, להיות רעיה, להיות אמא.
אמא זה רחם. אמא עוטפת, אמא שומרת ואמא מרחמת. ואמא זה ביטחון ואמא זה בעצם הכל. גם כשאין לה יכולת להגן על הילד שלה. זה מתחיל במשבר בלידה עצמה. לפתע מישהו חיצוני חותך את חבל הטבור ואומר לאמא: מעכשיו את משגיחה מהצד, תיניקי, תעטפי, תחייכי, תשמרי, אבל ממרחק. הגוזל ילמד לעוף.
אחד הגוזלים שלי, טל, לא למדה לעוף. בגיל 6, שבועיים לפני יום הולדתה, תקף אותה חיידק אלים. מאבק גורלי בן 24 שעות הוכרע. מעולם שמח, צוחק, יוצר, מלטף היא עברה לעולם של דממה, לעולם שכולו טוב – עולם האמת.
אני, שהייתי בגרעין המייסד של כפר דרום, שקניתי בדמים את אדמת אבותי שישבו שם בתש"ח, קברתי את בתי על יד הבית. לכאן הגעתי עם אישי, כאן ילדתי את ילדי, כאן נטעתי את העצים שלי וכאן קברתי את מתי.
פתאום, היום, נושבת כאן רוח רעה, שמבקשת לעקור הכל. את החממות, את הבתים, את החופים, את השורשים, את הפירות, את הנכדים ואת הנינים, וגם את הקברים. ואני, שלא הצלחתי להגן על בתי בחייה, נאלצת היום לנסות ולהגן על הקבר הקטן שלה. ואני מרגישה שעד כאן. הרף גבוה מדי. זו משוכה שאני, אמא של טל, לא אוכל לעבור. זה כבשן אש הגיהנום בעולם הזה. אני אשב שם ולא אתן לשום חייל, לשום שוטר ולשום ראש הממשלה לגעת בקבר הזה.
ביום כיפור האחרון, כשהתפללנו "מי יישקט ומי ייטרף", לא שיערנו עד כמה יהיה הטירוף מנת חלקנו.
הכותבת היא ממייסדי כפר דרום
לפנייה לכתב/ת 
צעדת מחאה בגוש קטיף. "מי יישקט ומי ייטרף"
צילום: איי פי
מומלצים
