לא הפשילו שרוולים

בחום של יותר מ-30 מעלות, הוא עטה עליו חליפה כהה, הידק את עניבת הפסים, דחף כמה ממחטות נייר לתוך הכיס והגיע, כולו ריחני ומסורק, אל חניון הג'מבו הגדול שביציאה הדרומית של חדרה. "צריך לתת כבוד לפעילים", הסביר אפללו את הופעתו המגונדרת.

דקות ספורות אחריו הגיע גם השר אהוד אולמרט, בקדילאק ממוגנת. לבוש חולצת תכלת אוורירית, לא מעונב, קיפץ אולמרט מתוך המכונית לתוך האוטובוס. ההבדלים בין שני הפוליטיקאים העמיתים ניכרו לעין: אחד בחליפה, השני עם חולצה פתוחה. על פניו, לא משהו שאמור להכריע גורלות. אבל כפי שהבהירו ראשי מטה התומכים, מדובר בדוגמה קטנה לחוסר התאום שבו פעל המטה.

(צילום ארכיון: שאול גולן)

והנה עוד דוגמה. אחרי אולמרט, נכנסו לאוטובוס, בזה אחר זה, ח"כ אברהם הירשזון, השר מאיר שטרית וסגן שר הביטחון, זאב בוים. שטרית הגיע גם הוא בחליפה. בוים והירשזון לא. "ח"כ אפללו", פנה סגן שר הביטחון לראש המטה החולני, "אני מקנא בך על החליפה. היום צריך להפשיל שרוולים". אפללו האדים, הפעם מכעס. "מה להפשיל שרוולים", הוא מלמל לעצמו בחריקת שיניים. "אני עובד מהבוקר עד הלילה. עכשיו הם מגיעים, יום-יומיים לפני הסוף...".

אפללו נעלב, ולא בכדי. רק מעטים מאלה שהצהירו כי הם תומכים בתוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה נתנו כתף בשבועות האחרונים למאמץ המינורי, שנועד להגדיל את התמיכה בתוכנית. "אפילו עומרי שרון לא באמת התאמץ", אומר אחד מראשי המטה. "זה לא העומרי שאני מכיר. אריק כן, עבד קשה, עשה טלפונים והכל, אבל אני לא יודע מה קרה לעומרי".

מי שנכווה ברותחין

אלא שעבור הפעילים המעטים שהצטרפו לסיור, לא ממש שינה מה וכמה עשה עומרי שרון בימים האחרונים. אותם גם לא עניין מדוע בא אלי אפללו בחליפה לסיור בשטח. מבחינתם, הבעיה היא בבסיס, ממש בהתחלה. "הבעיה הגדולה", אמר אחד הפעילים בסניף חדרה, "היא שאריק החליט לעשות משאל. הוא לא היה צריך לעשות את זה. הוא היה צריך להחליט לבד".

אפילו ח"כ אפללו חושב ששרון עשה טעות, טעות שתעלה לראש הממשלה בקולו של אפללו עצמו, התומך הנלהב. "לדעתי, היה צריך להביא את כל העניין הזה לכנסת", הוא מסביר. "הדמוקרטיה הופכת לאנרכיה בתהליך הזה. הכנסת היתה צריכה להחליט, היא הגוף המחוקק. אם ראש הממשלה יביא את התוכנית שלו אחרי המשאל למליאה, כשהמתפקדים הצביעו נגדו – אני לא אוכל לתמוך בו, כי צריך לכבד את הבוחר".

אפללו הוא מהפסימיים במטה התומכים. למרות המאמצים שהשקיע יחד עם אולמרט בשבועיים האחרונים, הוא לא מאמין שאפשר לנצח את המתנחלים. "יש להם צבא של עשרות אלפים", הוא אומר. "יש להם את המועצות האזוריות, את חב"ד, את אנשי ליברמן. כולם מזרימים כסף, וגורמים למצב שהם יקבעו ולא אנחנו, אנשי הליכוד. לנו אין גרוש. אנחנו עובדים קשה, אבל עם יד ורגל קשורות מאחורי הגב. אפילו לאתר את האנשים שצריכים לבוא להצביע אין לנו כסף. אין גרוש".

במטה התומכים אומרים כי במשפחת שרון נזהרו מגיוס כספים כמו מאש שורפת. "מי שנכוונה ברותחין", אמר אחד מראשי המטה בקריצה, "נזהר בפושרים. לא עושים שום דבר שקשור לכסף".

אם שרון ייכשל במשאל, לא יחסרו תירוצים לכישלון: מחסור בכסף ובפעילים, חוסר היערכות נכונה, קמפיין חלש ולא מדוייק, ומה לא. מי שירצה - ימצא תירוצים בלי סוף. אלא שאולי את הסיבה האמיתית יצטרכו תומכי התוכנית לחפש דווקא בליבם, בראשם ובבטנם של מתפקדי הליכוד. אולי שם יהיה ניתן למצוא את הסיבה האמיתית מדוע יומיים לפני המשאל, עולה בסקרים מספרם של המתנגדים על מספר התומכים.

דברי אלוהים חיים

אלה שהחליטו לתמוך לא שואלים יותר מדי שאלות. מבחינת רבים, דברי אריק שרון כדברי אלוהים חיים הם. "אם שרון, מי שבנה את ההתנחלויות, אומר שצריך לצאת – מי אני בכלל שאלך נגד", מסביר ח"כ אפללו את עמדתו. "אם שרון, שהקריב את כל חייו למען ישראל, החליט ללכת למהלך הזה – חייבים לתמוך בו ובגדול", אומר חיים אביטן, יו"ר סניף חדרה. "זה קשה, אבל חייבים לעשות את זה".

ההיסטוריה הפוליטית מוכיחה כי הציבור הישראלי אינו בשל לקפיצות גדולות. כל מי שניסה לעשות קיצורי דרך – נכשל בסופו של דבר. יצחק רבין חתם על הסכמי אוסלו - ונרצח. שמעון פרס נכשל משום שאף אחד לא הבין מה זה בדיוק מזרח תיכון חדש. נתניהו נפל משום שהימין לא עיכל את חברון ואת וואיי פלנטיישן. אהוד ברק נבעט משום שהציבור כולו לא הצליח לעקוב אחריו, לא הצליח לעמוד בקצב המסחרר של הפניות החדות שהוא עשה.

אפילו עמרם מצנע לא הצליח לשכנע את הציבור בבחירות לפני שנה לזוז מילימטר. הישראלים העדיפו את אריק שרון, שמדיניותו הסתכמה בחוסר עשייה. אחרי אהוד ברק, שטלטל את הספינה כמו סערה עזה – השתקנות של שרון נראתה כמו שיקוי פלא.

אוסלו וישראל השלמה

ועכשיו, כשהליכודניקים שומעים את אהוד אולמרט מדבר על המתנחלים בעזה - זה עושה להם רע. "אנחנו צריכים לומר להם, בלי שום התנצלות, שיש מקום שבו אנחנו לא רוצים להיות", כך הוא אומר בהופעותיו בפני פעילים. "הסיבה היחידה שאנחנו מחזיקים חיילים שם זה בשבילם. בואו לא נשכח שמדובר ב-7,500 איש מול אינטרס של כמה מיליונים".

לא מעט פעילים ששומעים את הדברים האלה מצטמררים, וחשים כמו במרכז מפלגת העבודה. וזה בהחלט לא המקום שבו הם רוצים להיות. כל כך הרבה שנים לימדו אותם לכעוס על השמאל, ממש לשנוא אותו, ועכשיו המנהיגים מדברים כמו ביילין וכמו פרס. זה לא פשוט. זה מבלבל.