טעות גדולה בשם "משאל"

בשנת 1935 קיים דוד בן-גוריון משאל בקרב חברי ההסתדרות בשאיפה לאשרר שורה של הסכמים בינו לבין מנהיג הרבזיוניסטים, זאב ז'בוטינסקי. הימים היו סוערים והיריבות עצומה לאחר רצח ארלוזרוב. ההחלטה לפנות אל חברי ההסתדרות היתה תולדה של תחושתו של בן-גוריון כי המפנה האידיאולוגי המשמעותי אליו הוא שואף, צריך לקבל את אישור חברי ההסתדרות.

ב-24.3.1935 התייצבו פחות מ-50% מבעלי זכות ההצבעה ודחו בפער משמעותי את מה שזכה לכינוי "הסכמי לונדון".

למרות התוצאות השוללות, לא התפטר בן-גוריון מתפקידו כיו"ר ההסתדרות. במכתב אישי לז'בוטינסקי הוא כתב: "אני לא אצטער על המעשה שעשינו גם אם "החלום" התבדה. גם "בעלי חלומות" אינם מוותרים בעולמנו.... גם ההסכם שנדחה עשה את פעולתו. גם הוויכוח עליו עשה שליחות רבה. אני ודאי איני מרוצה מהתוצאות הפורמליות, אבל גם אלה שדחו את ההסכם בצורתו – קיבלו אותו ברוחו".

ימים יגידו האם הוויכוחים שקדמו לדחייתה של תוכנית ההתנתקות "עשו את פעולתם" והאם התקבלה התכנית הזו "ברוח". דבר אחד ברור: בניגוד לבן-גוריון ששקל היטב טרם פנה לכלי ההכרעה השנוי במחלוקת הזה, ראש הממשלה לא חשב עד הסוף.

משאל חברי המפלגה הוכיח לו, את מה שחוקרי משאלי-עם יודעים כבר שנים: זהו כלי הכרעה חמקמק ומסוכן מאין כמוהו. למשאלי עם יש לוגיקה משל עצמם ועל כן ההנחה שניתן להגיע לסיכומים עם גורם חיצוני ולקוות שמשאל העם יאשרר אותם - איננה בעלת תוקף. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר אחוז המשתתפים במשאל המתפקדים כה נמוך.

אם לא מספיק הנזק שגרמו התוצאות של משאל מתפקדי הליכוד, יש בסביבתו מי שמתלבטים אם לא יהיה נכון להתחפר עמוק עוד יותר ולפנות למשאל עם כללי. קשה להתחקות אחר ה"היגיון" המעוקם שעומד מאחורי המחשבה הזו; ניתן לשער כי יועצי הסתרים של ראש הממשלה, אלה שהפליאו ברעיונותיהם כאשר הגו את משאל חברי הליכוד, מניחים כי משאל-העם יניב את הלגיטימציה לה נזקק ראש הממשלה על מנת לבצע את תכנית ההתנתקות.

אולם מה שהם לא מביאים בחשבון זה שבמשאל הכללי עשוי לבוא לידי ביטוי שחקן נוסף, שקוראים לו אדישות פוליטית. אם אחוזי ההצבעה במשאל חברי הליכוד כה נמוך, על אחת כמה וכמה עשוי ראש הממשלה למצוא עצמו, במשאל הכללי, מול רוב מקרטע, בשל מיעוט משתתפים. בישראל של 2004 יש כמות עצומה של אזרחים החשים מיאוס מן המערכת הפוליטית, ומרביתם אינם חברי הימין הפוליטי. בתנאים אלה לא ברור האם שאלות הרות גורל, גם כאלה העוסקות בפינוי יישובים בגוש קטיף, יובילו אותם בכלל אל הקלפי.

גם במידה שבמשאל הכללי לא תבוא לידי ביטוי האדישות הפוליטית, זו שכבר הוכיחה את עצמה בבחירות 2003, לא ברור האם יש בכוחו של כלי ההכרעה הזה להניב את הלגיטימציה אליה שואף ראש הממשלה.

גם בתרחיש בדיוני בו תזכה תוכנית ההתנתקות לרוב מוחץ בקרב המצביעים במשאל עם כללי היא לא תהפוך לגיטימית יותר בעיני מתיישבי גוש קטיף. רוב מוחץ כזה גם לא יקטין את האיום על חייו של ראש הממשלה, איום שהסבירות לו גוברת בכל יום שהוא ממשיך ומבטא את תמיכתו בתכנית ההתנתקות.

אחרי תבוסתו במשאל של 1935 בחר בן-גוריון בבחירות. רעיון משאל העם הורדם למשך שבעה עשורים לפחות. בעיני בן גוריון הבחירות היו הפתרון המועדף ל"בעיות שכדאי לישון עליהן".