כשאין אלים, הפוליטיקה היא הגורל. אלמלא נשבו בעולמה של המאה ה–19 רוחות של לאומיות חדשה, קרלו לורנציני היה שב מן הסמינר התיאולוגי מצוייד ברשיון כמורה, ומן הסתם היה מקבץ סביבו עדר קטן ומרוצה של קתולים מאמינים, להם היה משמש כרועה רוחני עד יומו האחרון. אלא שאיטליה של שנות הארבעים במאה ה-19 סערה סביב רעיון ה"ריסורג'ימנטו", התקומה המחודשת.
זה היה רעיון תלת-שלבי שצידד באיחודם של המחוזות השונים לכלל ישות מדינית לאומית אחת, ליצירתה של תודעה איטלקית חדשה במקום להמשיך ולהסתבך בפילוגים ובהשפעות של הכובשים הזרים שניצלו את הפילוגים – וגם, אם אפשר, להביא דמוקרטיה וחירות להמונים. לריסורג'ימנטו יש עד היום מעמד מיתולוגי בתרבות האיטלקית כתנועה עממית של חירות ושוויון. מעטים יודעים שבזכותה קיבלנו את בובת עץ האורן הכי מפורסמת בתולדות ספרות הילדים.
כי כשהרסורג'ימנטו התנחל בלבבות, קרלו לורנציני פשט את גלימתו, אבל המשיך להאמין בכוחן של המלים לחולל שינוי בעולם. כשהיה בן 22 החל להוציא לאור מגזין סאטירי: "איל למפיונה" ("הפנס". מאוחר יותר הפנס הזה מופיע כאזכור אילם בגרסת וולט דיסני ל"פינוקיו", כאטריבוט של הצרצר). המגזין נועד להילחם בכיבוש האוסטרי, וכנראה שהרים את תרומתו בהצלחה, מפני שהריסורג'ימנטו ניצח באיחוד איטליה כולה ב-1861, וקרלו לורנציני נעל את שערי העיתון שתפקידו הסתיים.
משנה זו ואילך הקדיש את יצירתו לילדים. "ג'יאנטו" ו"מינוזולו" מוכרים בעיקר לקוראים נמוכים דוברי איטלקית, אבל הפרק הראשון של "פינוקיו", שהופיע בעיתון הילדים "ג'יורנאלה די באמביני" ב–1881, חצה כמעט מייד גבולות של לשון ותרבות והפך לא רק ליצירה אהובה, אלא גם לצלמית-תרבות קטנה בשיח הפוליטי של המבוגרים. עד היום: אחד מן הדיפלומטים-בדימוס שיצאו נגד מדיניותו של בוש בעיראק, קרא בשבוע שעבר "לשים קץ לממשל-פינוקיו בוושינגטון".
פשטידה כנועה
"פינוקיו" באיטלקית פירושו – עין האורן, על שם ה"עיניים" שמקלקלות מעט את המרקם האחיד של העץ, ששימש לצרכי הנגרות הכי בסיסיים – ונחשב לנחות
מאוד בעיני בורגנים מהוגנים של פעם. אם קוראים את הספר בהבנה מאוחרת של מבוגרים, רואים מייד שגם ג'פטו התייחס אל היצור שיצא תחת המקצוע שלו כאל תקלה. לאט ובייסורים הוא לומד לאהוב אותו, אבל תמיד נותר כסמכות הפדגוגית העליונה, כקובע הבלעדי מה טוב ומה רע – וכמי שרוצה להפוך את פינוקיו לפשטידה כנועה וצייתנית הסרה למרותם של כל המבוגרים הטובים, באשר הללו יודעים מה טוב לילדים.
ה"ג'יורנאלה די באמביני", העיתון בו פורסמו פרקי היצירה, נועד להעצים את אהבת הקריאה של ילדים, אבל כמו כל פרסום כזה בשנות השמונים של המאה ה–19, הוא נולד ככלי פדגוגי מובהק, שתפקידו העיקרי להחדיר בטף אידאולוגיה קונפורמיסטית לעילא ולחנכו לאהבת הממסד. מה הפלא ששוטרים אימתניים מנסים לתפוס את הילד הרע שבורח מבית הספר?
עולמו של פינוקיו מחולק ל"טובים" ו"רעים" מוחלטים לגמרי. באיטלקית, החלוקה הזאת מומחשת גם בשימוש בלשון – הרעים מרבים לדבר בעגה הפלורנטינית, המספר יודע-הכל ודמות המופת האמיתית ביצירה מדבר רק איטלקית תקנית. מי אמר שספרות הילדים נקייה מפוליטיקה?
קולודי עצמו לא ייעד את הספר רק לילדים. בכמה גרסאות מוקדמות שלו, פינוקיו מת לבסוף ככפרה על חטאיו האיומים – בעיקר חטא אי-הציות לסמכות. אבל הגרסה הקאנונית, זו שאנחנו כל כך אוהבים לאהוב, משלימה את המטמורפוזה המדהימה שלו, מבול עץ נחות לילד אמיתי, פאר הבריאה.
מבקרים לא איחרו להבחין באיכויות הבוגרות של היצירה. אחת משתי התזות המובילות ביחס אליה אומרת שקולודי באמת הפנים את ערכי הקונפורמיזם הראויים, ובעצם מדובר ביצירה פדגוגית שקופה למדי שנועדה לשמר את הסדר החברתי הקיים. השנייה – אופטימית יותר – רואה בספר אלגוריה למצב החברתי של איטליה בימיו של קולודי, כמו גם למאבקי הכוחות בין ה"מכובדות" לבין פריקת העול, מאבקים שכל ילד יכול הזדהות עמם למן הרגע שהוא לומד לומר "לא רוצה".
יש לפחות 20 גרסאות מוסרטות של הסיפור, לקולנוע ולטלוויזיה. גירסת דיסני מ–1940 היא עדיין אחד מסרטי האנימציה הכי מופלאים שנוצרו אי פעם. עבור ילדים רבים, זו הגרסה האולטימטיבית – אבל דיסני נטל לעצמו, כדרכו, חירות אמנותית מרובה. כבונוס קיבלנו את תפקידו המשמעותי של הצרצר כנושא המצפון, אבל אין לי ספק שקולודי היה מתהפך בקברו לו המתים ידעו לבצע סאלטות. ההחצנה והחפצון של המצפון היו מנוגדים לחלוטין לאמונותיו.גרסת 2002, עם רוברטו בניני בתפקיד פינוקיו, היא הברקה אינטלקטואלית – אבל בעצם רק הערת שוליים, בהחלט לא סופית, לסיפור אוניברסלי גדול.
והאף, מה יהא עליו? למבוגרים לא נותר אלא לייחל לכך, שאפיהם של פוליטיקאים אכן יצמחו כל אימת שהם משקרים לנו, ושהעולם יהיה פשוט וחד משמעי כמו בגרסה הראשונה (והעצובה) של הסיפור, ומי שממשיך לשקר אכן יבוא על עונשו. כולל חתולים, שועלים וראשי מדינה.
