שתף קטע נבחר

סרבנות דרוזית: זה כבר כאן

לא מדברים על זה, אבל הסרבנות לשרת בצה"ל שירות חובה, בקרב העדה הדרוזית, מתפשטת בשנות האינתיפאדה. יש תנועות רשמיות של סרבנים, צעירים שמוכנים ללכת לכלא ואפילו אידיאולוגיה מגובשת נגד המדינה. בצה"ל, אגב, טוענים שמדובר בתופעה "מזערית". ynet משרטט את תמונת מחנה הסרבנים בעדה הדרוזית. הבעיה המרכזית, אומרים הסרבנים, היא שהמדינה הבטיחה, ובסוף חוזרים לכפר שנראה כמו ג'בליה בעזה

"אחרי שכלאו אותי 56 ימים, הפנו אותי לוועדה. כשאמרתי להם שאני סרבן משום שאני ערבי, הם התקשו להאמין. אמרו לי שאני בשבילם דרוזי, ולא ערבי. הסברתי להם שאני בראש ובראשונה ערבי. אמרו לי - לך תוכיח ותביא מסמכים שאתה ערבי. אמרתי להם: אין לי מסמכים כאלה. אז החזירו אותי לכלא".

(צקר נפאע, בן 19, בית ג'אן)

 

בחברה הישראלית לא מדברים על זה. זהו אחד מנושאי הטאבו, פרה קדושה שעדיף שלא לגעת בה. אבל מתחת לפני השטח, צומחת ומתפשטת תופעה של סרבנות לשרת שירות חובה בצה"ל בקרב חלקים בעדה הדרוזית. סרבנות של ממש, כזו שבעטיה מוכנים צעירים רבים להצהיר על עצמם כפלסטינים, או ללכת לכלא.

 

יש להדגיש: לא מדובר בדרוזים תושבי רמת הגולן, שרבים מהם אינם מכירים במדינה והם רואים עצמם כשייכים לסוריה. מדובר בעיקר בצעירים תושבי הגליל, שרבים מבני משפחותיהם שירתו ומשרתים.

 

לפי נתוני אחד מארגוני הסרבנות בעדה, "ועדת היוזמה הדרוזית הערבית", שהגיעו ל-ynet, אחוז הסרבנים בחברה הדרוזית הגיע לאחרונה ל 40% מתוך המתגייסים והמשרתים בצבא. בוועדה אומרים כי בכל שבוע נתון עצורים בכלא הצבאי קרוב ל-30 סרבנים דרוזים, ועוד כ-30 עריקים, שברחו מהשירות הצבאי מסיבות עקרוניות, מצפוניות וכלכליות. בכל חודש משוחררים בין חמשה לעשרה סרבנים משירות.

 

בצבא מכחישים את הנתונים האלה. גורמים בצה"ל אמרו ל-ynet בתגובה למידע: "היקף הסרבנות בקרב העדה הדרוזית הוא מזערי. על פי הנתונים באגף כוח אדם בצה"ל, ישנה מוטיבציה גבוהה מאוד בקרב בני העדה לשירות בכלל ולשירות ביחידות קרביות בפרט". עם זאת, בצה"ל נמנעו מלהציג נתונים ברורים לגבי היקף התופעה.

 


קאסם וצקר נפאע
קאסם ובנו צקר. "אני גאה בבני שסירב"

 

אבל השטח רווי בארגונים שפועלים יותר ויותר בגלוי. ועדת היוזמה הדרוזית הערבית, שהוקמה עוד ב-1972, היא רק אחד מ-3 ארגונים הפועלים בקרב הדרוזים ומעודדים סרבנות. השניים האחרים הם "תנועת היוזמה הערבית הדרוזית" ותנועת "אל מערופין אל אחראר" (בני מערוף- הדרוזים החופשיים), שהוקמה במהלך האינתיפאדה הנוכחית. הארגונים לקחו על עצמם לפעול כדי לבטל את חוק שירות החובה לבני העדה הדרוזית, שנכנס לתוקף בשנת 1956, ולהפוך את השירות הצבאי לשירות בחירה.

 

בתנועת "אל מערופין אל אחראר", הצעירה והאקטיביסטית ביותר, אומרים כי המספרים רק הולכים ועולים. לדברי אנשי התנועה, בכפר בקיעה נרשמו 70 סרבנים בחודשיים האחרונים בלבד.

 

"לא להיות חלק מהטרור הצבאי"

 

אחד הסרבנים הדרוזים, שקיבל לאחרונה פטור משירות צבאי הוא צקר נפאע, בן 19, מהכפר בית ג'אן. "סירבתי מתוך מניע לאומי. אני ערבי פלסטיני ואינני מוכן להיות חלק בטרור שהצבא מטיל על הפלסטינים. כמו כן יש לי קרובי משפחה בסוריה ובלבנון שאני חלק בלתי נפרד מהם".

 

במהלך השנתיים האחרונות נשלחו לצקר צווי גיוס כדי להתייצב בלשכת הגיוס בחיפה ולעשות את הבדיקות הרפואיות. "אחרי שנה וחצי פניתי ללשכה כדי להודיע להם שחבל להם על המכתבים שהם שולחים. הסברתי להם שאני לא רוצה לשרת בצבא. הם נתנו לי תקופת זמן כדי לחשוב ואמרו לי שאם לא אתגייס אז אני צפוי למעצר. לא חשבתי פעמיים. הסגרתי את עצמי לתחנת משטרה וישבתי בכלא חמש פעמים למשך 84 ימים, במהלך חצי שנה".

 

צקר מספר כי בכל אותה עת, ניסו לשכנע אותו להתגייס. "אמרו לי - המדינה שירתה אותך 18 שנים, אז תשרת אותה רק שלוש שנים. אמרתי להם שהמדינה הזו היא גזענית, שאינה נותנת זכויות למיעוט הערבי בה. הכלא רק חיזק אותי. נפגשתי עם הרבה חיילים שמתחרטים על שירותם הצבאי, כמו כן סרבני המצפון היהודים והערבים שישבו בכלא תמכו בי".

 

"אחרי שכלאו אותי 56 ימים, הפנו אותי לוועדה כדי לבדוק את סירובי. כשאמרתי להם שאני סרבן משום שאני ערבי, הם התקשו להאמין. אמרו לי שאני בשבילם דרוזי, ולא ערבי. הסברתי להם שאני בראש ובראשונה ערבי. אמרו לי לך תוכיח ותביא מסמכים שאתה ערבי. אמרתי להם - אין לי מסמכים כאלה. אז החזירו אותי לכלא. בסופו של דבר ועדת ההתאמה של הצבא השתכנעה שאני לא מתאים ולפני חודש קיבלתי פטור".

 

הוא אינו מתחרט. "הייתי מוכן לשבת בכלא שלוש שנים ולא להיות עם נשק. החיים שלי בלי צבא הם הרבה יותר טובים משל אחרים שמשרתים בו".

 

אבל בחברה הדרוזית, כמו זו היהודית, המעשה של צקר נחשב חריג, אפילו מוקצה. חברו הטוב של צקר מהתיכון מתגייס השנה. מה הוא חושב על הסרבנות של חברו? "אני מבולבל", הוא מודה. צקר מעיר: "לצערי יש בכפר הרבה צעירים דרוזים שבני משפחתם מתחילים לשכנע אותם מגיל צעיר שהעתיד שלהם הוא הצבא".

 

צקר, יש לומר, הוא דור שני לסרבנות. אביו, קאסם נפאע, סירב להתגייס בשנת 1973, אבל אחרי מאסר התרצה ושירת 3 שנים, כמו כולם. "שירתי שלוש שנים בלי רצון", אומר האב בשקט. "אני גאה בבני, משום שהוא עשה את הדבר שאני בעצמי לא יכלתי לעשות".

 

הוא מאמין שיש הבדל בין הסרבנים הדרוזים לבין הסרבנים היהודים. "אנחנו מסרבים על רקע לאומי, כי אנחנו פלסטינים ולא מסכימים להלחם בבני העם הפלסטיני. הסרבנים היהודים אינם מסכימים להיות חלק מצבא מדכא. ועם זאת, הסרבנות של היהודים רק חיזקה אותנו".

 

 

10,000 חתימות בעד סרבנות

 

לפני כשנתיים התקיים כנס לסרבנים דרוזים בכפר ירקא, שבו נכחו כאלף מתומכי הסרבנות במגזר ובהם חברי כנסת ואנשי דת. בכנס, שאותה ערכה ועדת היוזמה הערבית הדרוזית, נאספו 10,000 חתימות בעד הסרבנות. היום, הם אומרים, המספר הזה היה גדול בהרבה.

 

ויש גם את הנושא של הקשר, שלא לומר הלחץ, מהעולם הערבי. בשנת 2000 השתתפו נציגי "אל מערופין אל אחראר" בכנס בעמאן, בירת ירדן, שבו השתתפו גם נציגים דרוזים בולטים מסוריה ולבנון. חאתם חלבי, חבר התנועה מעוספיה, מספר: "שמענו הסתייגויות מפיהם של אחינו בסוריה ולבנון על כך שבני עדתם משרתים בצבא הישראלי. הסברנו להם שהשירות הצבאי הוא חובה".

 

לטענת חלבי, "הכפייה הישראלית של השירות הצבאי באה בכדי להפריד בין הדרוזים לבין בני עמם הפלסטיני ובני עדתם הדרוזים בסוריה ולבנון. לצערי הרב הממסד הצליח במידה מסוימת. בישראל רוצים להפוך את הדרוזים לחלק מהסכסוך הערבי-ישראלי ובכך לערער את היציבות באזור, משום שיש לדרוזים בסוריה ולבנון הרבה משקל. בארץ הדרוזים הם השכבה הכי חלשה מבין כל העדות ולכן הממסד הישראלי השתמש בה כדי לשרת את האינטרסים שלו".

 

איך עושים זאת? חלבי אומרים שהכל מתחיל ונגמר בכסף. "יש ניסיונות להפוך את כל בני העדה הדרוזית לתלויים בכלכלת הצבא. לכ-27% מבני העדה, הצבא הוא מקור פרנסתם היחיד. זה בא על חשבון דברים כמו השכלה גבוהה, בניית הזהות הלאומית ותחושות ההשתייכות לעם הפלסטיני והערבי".

 

חלבי וחבריו בתנועת "אל מערופין אל אחראר" יודעים שאין להם סיכוי במאבק משפטי או פוליטי בנושא. "בג"ץ הוא בית משפט ציוני, ואנחנו לא יכולים לגייס 61 ח"כים. אבל אנחנו כן יכולים לגייס אנשים ולהפוך את המאבק לעממי. וכך ללחוץ על הממסד".

 

מנגד, הם לא שוללים פנייה לבית הדין בהאג. "אנחנו שוקלים לערב את הקהילה הבינלאומית במאבקנו. אנחנו יודעים שיש הרבה מדינות בעולם שלא מחייבות את המיעוטים בהן בשירות צבאי, ועוד כשמדובר במיעוט שנלחם בעמו הכבוש, כמו במקרה שלנו".

 

אז מה הקשר עם היהודים נתן לנו?

 

56 שנה לאחר הקמת המדינה היהודית, ישנם רבים בעדה שעושים חשבון נפש. מה בעצם קיבלנו מהקשר הזה? 53 מבניו של הכפר הדרוזי בית ג'אן נפלו במערכות ישראל. הרבה דם. אבל לבית ג'אן של היום קוראים בלעג חלק מהתושבים "ג'בליה", על שם מחנה הפליטים העזתי. מצוקה, בעיות תיכנון ובנייה וצווי הריסה גרמו לכך שבכפר מביטים שוב ושוב לעבר הישובים היהודים הסמוכים. ושואלים: מה בעצם קיבלנו מהמדינה? יש שוויון?

 


ערבים דרוזים בית ג'אן
בית ג'אן. כמו ג'בליה? (צילום: לע"מ)

 

ג'האד סעד, מזכיר ועדת היוזמה הערבית הדרוזית, מכיר היטב את התחושות האלו. "אני מסביר לדרוזים שהטענה הישראלית, לפיה יזכו ליותר זכויות אם ישרתו בצבא – פשוט לא נכונה. ידוע לנו שבכפרים ערביים שבניהם לא משרתים בצבא יש מצב סוציו-אקונומי יותר טוב מזה של הכפרים הדרוזים. המיעוט הערבי באופן כללי סובל מאי שוויון, אבל לנו יש גם את הנזק של השירות הצבאי, שהוא כפול: מצד אחד אינו הולם את מצפוננו האנושי והלאומי ולא משפר את תנאינו במדינה, ומצד שני גוזל מבנינו את האפשרויות ללמוד ולהתפתח".

 

נקד נקד, חבר בוועדת היוזמה, טוען מה שלא יערב לאוזניה של לימור לבנת: "מה שקורה בפועל זה שמערכת החינוך מכינה את הדרוזים להיות חלק מהצבא. מזה עשרים שנה יש במערכת החינוך מה שנקרא 'החינוך הדרוזי', שתכניו הם כמות ללא איכות. מלמדים את הילדים מה שנקרא "מסורת דרוזית", שזה דבר רק הומצא ורוב העובדות שמוצגות בשיעור הזה הן סילוף להיסטוריה. כמו כן המדינה לא פעם התערבה בענייני דת, ביטלה חגים מוסלמים שהדרוזים חגגו בעבר והמציאה חגים אחרים, שמיוחדים לדרוזים".

 

לדברי נקד, "היום יש שכבה מוצקה של דרוזים צעירים שיעשו הכל כדי לא להתגייס. הרבה מהם הפכו להיות דתיים, חלק ניסו להתאבד, או שתו חומרי ניקוי ושיחקו אותה משוגעים כדי לזכות בפטור מהצבא. רבים מאלה שמסכימים להתגייס נושרים מסיבות כלכליות או מטעמי מצפון או לאום. לדעתי, זה הולך והופך לרוב".

 

סעד מספר שהזמנים משתנים: "היו הרבה לחצים על הסרבנים. לא נתנו להם לעבוד במוסדות המדינה, היו בעיות בקבלה לאוניברסיטה ופגיעה בפרנסה. סירוב היה כמו כתם שחור על משפחת הסרבן, ולכן היה לחץ חברתי נגד הסרבנות. היום יש יותר פתיחות. אנשים התחילו להבין שהעדה הדרוזית משלמת בהרבה דם – ולא מקבלת דבר. השירות הצבאי הביא לעדה הדרוזית רק בושה. חלק מאחינו הדרוזים בגולן והפלסטינים בשטחים הכבושים מכנים את הדרוזים בוגדים. לא פעם שמעתי את המלה המצמררת הזו".

 

"הם יודעים שיש בעיה. המשטרה לא רוצה להתעמת עם האוכלוסייה הדרוזית. שמענו לא פעם על דיונים בלשכת המטכ"ל, על מה יעשו עם בני העדה הדרוזית שנושרים ומסרבים להתגייס לצבא. זה מדאיג את הממסד מאוד".

 

למה לא מדברים על זה?

 

בכל ארגוני הסירוב הדרוזים יודעים שבלי מודעות רחבה למאבקם, זה לא יילך. אבל יש בעיות, ולמרות ההערכות על מספר הסרבנים הגדל – הוועדות השונות אינן מעוניינות לאחד את המאבק. יש להם טענות גם נגד התקשורת הישראלית, שמתעלמת מהתופעה.

 

סעיד נפאע, ראש תנועת "אל מערופין אל אחראר": "יש התעלמות תקשורתית מוחלטת מתופעת הסרבנות בחברה הדרוזית. זה מתחבר עם קריאתו של ראש הממשלה אריאל שרון לשירות לאומי לבני המיעוט הערבי בארץ, בטענה בשירות זה יביא להם שוויון. ברור לכולם שהשירות הצבאי אף פעם לא היה קריטריון לקבלת זכויות בשום מדינה נאורה בעולם".

 

נהאד מלחם, חבר התנועה מכפר יאסיף, אומר שהבעיה המרכזית היא לשכנע שאפשר להתנתק מהתלות בצבא: "קשה היום לבוא לשכנע את אלה שיש להם תלות כלכלית בצבא, בלי לתת להם אלטרנטיבה, וזאת הבעיה. יש בחורים צעירים, שקרוביהם נמצאים כבר בצבא, ואומרים להם: אין לכם לאיפה ללכת - חוץ מהצבא. השינוי צריך לבוא מהחינוך. אנחנו צריכים לומר לילדים שלנו – תלמדו, אל תשרתו".

 

בהכנת הכתבה השתתף חנן גרינברג
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: סלוא עלינאת
צקר נפאע. הסברתי בוועדה שאני ערבי
צילום: סלוא עלינאת
צילום: סלוא עלינאת
חאתם חלבי. כפייה של צבא
צילום: סלוא עלינאת
צילום: סלוא עלינאת
ג'האד סעד. הנזק שלנו כפול
צילום: סלוא עלינאת
צילום: סלוא עלינאת
מלחם. חייבים לתת אלטרנטיבה
צילום: סלוא עלינאת
הסרבנים היהודים. "מחזקים אותנו"
צילום: איילת רותם
"לא מסכימים להיות חלק מצבא מדכא"
צילום: איילת רותם
מומלצים