הכל אודות מוחמד
מי היה הנביא מוחמד וכיצד הצליח להפוך לכוח הפוליטי המשמעותי ביותר בחצי האי ערב? אריאנה מלמד על תחילתו של מסע להבנת האיסלאם
מעט אחרי שקרסו מגדלי התאומים שמעה קארן ארמסטרונג בשורות טובות: כל העותקים של "מוחמד-ביוגרפיה של הנביא" נחטפו מן החנויות, למרות שהספר ראה אור שנים מספר קודם לכן, אחרי שהוכרזה הפאתווה על ראשו של סלמאן רושדי. מייד הדפיסו מהדורות מחודשות ובהן גם הקדמה הקוראת לנוצרים לגלות סובלנות, ולהבין שסובלנות מתחילה בנסיון מודע להחליף את הבורות במידע.
ארמסטרונג – ותיכף נאמר כמה מלים על סיפור חייה המרתק – יודעת היטב שגם הכוונות הטובות ביותר לא מספיקות כאן. גם אם מאוד רוצים, אי אפשר להתיישב עם הקוראן, להתחיל לקרוא ולצפות שנבין משהו על התנהלותה ההיסטורית של אחת משלושת הדתות המונותיאיסטיות הגדולות. בניגוד לתנ"ך, הקוראן אינו מקור של מידע ואין בו התנהלות כרונולוגית של סיפור היסטורי. כדי להבין, אנחנו זקוקים למתווכים. אפילו בדמותה של נזירה קתולית לשעבר.
חייה של מונותאיסטית פרילנסרית
שבע שנים מחייה עשתה החוקרת הסקוטית הזאת מאחורי בריחיו המדכאים של בית כלא לנשים שהתהדר בשם "מסדר הילד הקדוש ישו". היא עזבה בזעף ואחר כך כתבה ספר חושפני על האטימות והבורות בהן נתקלה במוסד. במסגרת המאמצים להפריד בין הנזירות לבין העולם החיצון, לא הותר להן לשמוע חדשות. כך, לא ידעו שמשבר הטילים בקובה חלף אלא שבועות ארוכים אחרי שהדבר אירע.
היא יצאה מן המנזר בתחושה של מיאוס כלפי אלוהים ובהגדרה עצמית של אתאיסטית, וחשבה שעדיף לה להתמקד בתולדות הספרות האנגלית, אלא משום מה נדחתה עבודת הדוקטורט שלה והיא מצאה את עצמה במשרה מאוד לא נחשקת של מורה בבית ספר – משרה שממנה פוטרה בגסות שבועות מספר אחרי שהחלה לעבוד, כשפקדה אותה שורה של התקפים שאובחנה כאפילפסיה.
כיוון שצריך להתפרנס, מצאה את דרכה אל הטלוויזיה, כתחקירנית וכותבת זוטרה בתוכניות דוקומנטריות. אחת מהן הובילה אותה לירושלים, בשנת 1983, וכאן ככל הנראה התרחשה חוויה רוחנית ששינתה את יחסה לאלוהים לחלוטין, ומאז היא מגדירה את עצמה כ"מונותאיסטית פרילנסרית", וסבורה שעליה ליצור גשר בין שלוש הדתות שטוענות לבעלות על העיר. החוויה הזאת הולידה גם ספר על ירושלים והדתות שלה, שמיועד בעיקר לאתאיסטים סקרנים ומנסה לשכנע אותם כי מתחת לכל החיכוכים, התופעה המונותיאיטית היא אחת המרתקות ביותר בהיסטוריה של הרעיונות וכי כל השלוש מוצאן ממקור אידאי משותף, וכמובן שכדאי לברך על המשותף.
את הקריירה שלה מאז אותה חוויה אפשר לתאר כמתווכת בין כתבי קודש לבין הספקנים. היא לא בדיוק חוקרת דתות או היסטוריונית של תיאולוגיה: היא מחברת של מספר ספרי עיון פופולאריים הגונים ביותר, שעניינם המתח המתמיד בין הדתות ונסיונות פישור מתמידים לא פחות – גם במקרים שבהם ההיררכיה הדתית העכשווית כלל אינה מעוניינת בפישור כזה.
הוא רק בשר ודם
והנה מגיע "מוחמד" שלה בתרגום עברי מצוין של מיכל סלע, ומאפשר למתעניינים לפתוח צוהר אל ראשית האיסלאם. בעולם מושלם, הספר היה מלווה בעוד אחד מפרי עטה, ""Islam – a Short History", ושניהם היו רואים אור במקביל. הספר ממש תובע מקוראיו המשך קריאה במקום שבו מסתיימים תולדות חייו של הנביא ומתחילה הסאגה המדהימה של כיבושי האיסלאם: בינתיים, אפשר (ורצוי) לקרוא את "הערבים בהיסטוריה" של ברנרד לואיס, וגם את ספרו החדש, "משהו השתבש", שעוסק בתולדות אי ההבנה בין הנצרות לבין האיסלאם.
אבל נשוב למוחמד: במאה הששית אפשר היה למצוא בעיר מכה ובסביבותיה לא מעט נביאים מטעם עצמם, ומספר לא מבוטל של כוהני דת שהסתובבו ליד הכעבה, האבן שהיתה קדושה עוד לפני היות האיסלם, וניסו לסדר לעצמם חסידים, שתמורת סכום צנוע היו זוכים לשמוע מיני התגלויות מעניינות פחות או יותר. מכה היתה אמנם עיר עשירה למדי – בזכות הקוריישים, עדת הסוחרים שמשלה בה – אבל בשום אופן לא היוותה מרכז גיאו-פוליטי או חממה לרעיונות חדשניים בתחום התיאולוגיה, למרות שנדרשו כאלה. התקופה סביב לידתו ונעוריו של מוחמד הצטיינה באי-ודאות, בשחיתות של עשירים, בריבוי של מהומות בין-שבטיות שלא לצורך, וברוח של היבריס שרבצה על שועים ורוזנים ואיפשרה להם להתעמר בשכבות האוכלוסיה הפחות-מבוססות.
על ילדותו ונעוריו של מוחמד יש, כמובן, שפע על סיפורים מאוחרים. עד המאה התשיעית נכתבו כמה ביוגרפיות מסודרות בידי המאמינים, אבל אין להתייחס אליהן כאל עדויות היסטוריות אלא כאל נסיונות מאורגנים להרחיב את בסיס הלגיטימציה של הדת באמצעות קישורה לנביא. עם זאת, כדאי לזכור שמוחמד לא נתפס אז (וגם לא היום) כאלוהות, אלא כבן אנוש שלא תמיד היה כליל המעלות וודאי שלא היה חף מטעויות. במובן זה, הזיכרון ההיסטורי על אודות מעמדו של משה בדת היהודית דומה מאוד לזיכרון ההיסטורי של המוסלמים ושונה לחלוטין מזה של הנוצרים.
ג'וב טוב?
הוא התייתם מאביו עוד טרם לידתו ואחר כך התייתם מאמו בגיל 6, וחי תחת חסותם של קרובי משפחה במסגרת ענף לא כל כך מצליח של הקוריישים, שהתחלקו לבתי אב שגם הם היו מסוכסכים כדבעי זה עם זה. בנעוריו היה לסוחר ואמיניסטרטור של שיירות גמלים, ויפי-מראהו כמו גם האמינות שבה הצטיין היקנו לו את השידוך הראשון שלו: חדיג'ה, מבוגרת ממנו בשנים הרבה ואלמנה פעמיים, היתה אחת הסוחרות העצמאיות בעיר, והתרשמותה החיובית מאופיו הובילה להצעת נישואין – היא הציעה לו. היא היתה לאשתו הראשונה האהובה, למאמינה הראשונה שקיבלה על עצמה את עול האיסלאם ביחד עם החובה הנעימה, לכסות את הנביא הרועד והמצומרר בשמיכה ולהרגיע אותו כל אימת שחווה עוד התגלות טראומטית.
מוחמד, אנחנו למדים, לא רצה את הג'וב. הפגישה הראשונה עם המלאך העצום והמאיים גבריאל התרחשה כשהיה בן 40, אחרי שיצא להתבודד קצת, כמקובל אז אצל בני גילו שביקשו חוויה רוחנית. בפגישה הזאת הוא הצטווה לשאת בשורה לבני האדם, לסייע להם להכיר באחדותו המוחלטת של האל, וכבר אז להבדיל בין המופע הרעיוני החדש לבין כל אלה שהסתובבו בשטח. כשמשה ירד מן ההר עם לוחות הברית, ירדה עמו גם ההוראה לא להאמין באלים אחרים, ומכאן אנחנו למדים שאבינו שבשמיים בהחלט היה מודע לקיומם של אלה, ואחר כך גם ניהל מלחמות חורמה נגדם. מוחמד הודיע למי שחפץ היה לשמוע שפשוט אין דבר כזה, אל אחר. יש אחד, ויש רק דרך אחת להתוודע אליו: להקשיב לנביאו.
כי בראשית הדברים לא היה הקוראן ספר, כי אם סדרת הרצאות שנשא הנביא בעל-פה בפני מי שהיה מוכן להקשיב. מסירתו לא התרחשה בבת אחת, והנביא – שככל הנראה לא ידע קרוא וכתוב – לא רשם את הדברים, אלא הסתייע מאוחר יותר במזכירים רהוטים להפליא שידעו לכלוא את השירה המדהימה באותיות. קארן ארמסטרונג מובילה את הקורא שלה בעדינות ובאיטיות בין הסורות הראשונות ומספקת לחשובות שבהן רקע היסטורי מרתק – וגם מלבב, צריך לומר.
כי מה שקורה בין דפי הספר אינו רק כרונולוגיה יבשה של מעשים, כי אם שימוש נבון במקורות מוסלמיים מגוונים כדי ליצור פורטרט חי ואמין של איש מורכב בתוך סביבה עויינת. מתוך שלל האגדות על אודות חיי מוחמד, מצטייר פטריארך סובלני שביכר את חברתן של נשים על פני חברת גברים, שהתייחס לנשותיו בכבוד ובהערכה נדירים בזמנו ובחברה שבה חי, שהצטיין בקשרי משפחה מעולים עם בנותיו, שתמך בחלשים, שאימץ חלכאים ונדכאים ובאופן כללי חי בצניעות מרשימה ומתוך מאור-פנים מתמיד.
גבירותי ורבותי, מהפך!
אבל כל אלה לא היו הופכים אותו למנהיג, אלמלא התברר שאין מנביא בעירו, ואלמלא ההג'רה. ארמסטרונג מיטיבה לקלף את המעטה המיתולוגי של הסיפור ולהציג אותו כמהלך שחולל את ההברקה הפוליטית הכי משמעותית בתולדות חצי האי ערב: המעבר מחברה של נאמנויות שבטיות לאומה של מאמינים, שבה הסמכות העליונה איננה אנושית כי אם שמימית, ומשום כך כל המאמינים באשר הם הופכים גם לשוויי ערך וגם לאחראים הדדית זה לגורלו של זה.
המהפכה החברתית הזאת לא התחוללה, כמובן, בדרכי שלום. מאבקו של מוחמד בקוריישים הספקנים והעויינים מעובד בספר הזה היטב לסכסוך שאפשר להבין אותו, וודאי שאפשר להעריך את אסטרטגיות הפעולה המבריקות של הנביא לפתרונו. לתועלת הספקנים, מדגישה ארמסטרונג את העובדה, שהנביא שאף דווקא לסדר עניינים בדרכי שלום, וקרבות תמיד היו המוצא האחרון ולא ברירת המחדל שלו.
זה היה מהלך העניינים גם במדינה, שם כבר התגבשה קבוצה משמעותית של מאמינים-לוחמים סביב נביאם. לעתים, כשקוראים את דברי ימי האמונה החדשה בגרסה של ארמסטרונג, נדמה שנקלענו לרומן היסטורי אוריינטליסטי מלא אקשן, אבל אז צריך לזכור כי הזכרון ההיסטורי של המלחמות בראשית ימי האיסלאם עיצב את תודעותיהם של דורות רבים של מאמינים, ועם התוצאות אנחנו אנוסים לחיות עד היום – אז כדאי לנסות ולהבין את מגוון ההקשרים הפוליטיים והחברתיים של הקרבות הללו, לפני שמתחילים לזלזל בהם או לחשוב שאינם רלוונטיים לעלילה.
בעשר השנים האחרונות של חייו במדינה הצליח הנביא להפוך את העדה הקטנה שלו לחברה אנושית חדשה, שהתארגנה סביב אמונה מונותאיסטית נוקשה, רעיונות חברתיים סוציאליסטיים במהותם. וכמובן, סביב אחוות-נרדפים קלאסית. כיצד הפכה העדה הזאת לכוח הפוליטי המשמעותי ביותר בחצי האי ערב עוד בימי חייו של הנביא? שוב, ארמסטרונג מובילה את הקורא בעדינות בין סבך של בריתות וקשרי נישואין, תככים וקרבות, החלטות גורליות (גירוש שבטי היהודים ממדינה, למשל) ועמידה נחושה של מוחמד מול העויינות שהיתה מנת חלקם של המאמינים גם בביתם החדש.
תחילתו של מסע
אבל "מוחמד" אינו רק סיפור היסטורי שכתוב כמעט כמו רומן. למחברת שלו יש סדר יום מובהק שעיקרו, הנסיון לחלץ את מושא-כתיבתה מן העויינות הכמעט-אוטומטית של המערב הנוצרי. לעתים הופכים ההסברים לאפולוגטיקה של ממש: למשל, סוגיית יחסו של הנביא לנשים. ארמסטרונג מבארת היטב כי ההיתר לשאת ארבע נשים היה תמיד מוגבל ליכולתו של הגבר להתייחס אליהן באורח שוויוני, וכי מבחינת החברה שבה חי מוחמד מדובר היה בהתקדמות לעבר מונוגמיה, כי מספר הנשים של בני השבטים של זמנו לא היה מוגבל.
ומה לגבי ההפרדה בין גברים לבין נשים? ובכן, זו לא התקיימה כלל בימיו של הנביא, שלנשותיו (במיוחד חדיג'ה ועאישה) היו תפקידים די מרכזיים בעלילה. והחיג'אב, אותו "מסך" של הפרדה שהפך לרעלה מאחוריה נכלאו הנשים? ובכן, זה בכלל נוהג של האצולה הפרסית שנשותיו של מוחמד אימצו פחות או יותר מרצונן, והחובה במקורית להסתתר מאחורי רעלה בעצם חלה רק על נשות הנביא. את הנושא הזה ארמסטרונג מושכת ע לפולמוס-החיג'אב של ימינו, ונוזפת בפמיניסטיות שאינן מבינות שנשים מוסלמיות רבות רואות בכיסוי-הראש ביטוי אותנטי של הזדהות אמונית ולא מופע של דיכוי. זה באמת נסיון מלבב, אבל חסרה בו אמירה אמיצה על אותם יסודות אמוניים שאפשרו לאיסלאם, אחרי מות הנביא, להפוך את מחציתה של האומה האיסלמית לאזרחיות סוג ב', במקרה הטוב.
ההתחמקות של ארמסטרונג בשאלה אחרת שמטרידה את המערב גם היא צורמת: הג'יהאד לא היה עיקר מעיקרי האמונה בימי הנביא. גם לא החלוקה הדיכוטומית של העולם ל"דאר אל אסלאם", שבו מצווים המאמינים לחיות בהרמוניה עילאית זה עם זה, לבין "דאר אל חרב", עולם הלא-מאמינים שבו חלים חוקים אחרים לגמרי ולא רק צריך לפרוע בכופרים אלא מוטלת על המאמינים חובה למגרם. כל זה אירע במסגרת מלחמות אימפריאליסטיות מאוחרות יותר, ולפיכך ארמסטרונג אינה מכניסה את ראשה לעובי הקורה התיאולוגית וההיסטורית שאיפשרה מהפכים כה קיצוניים בין רצונותיו של הנביא לבין מעשיהם של הדורות הבאים. לשם כך נחוצים ספרים אחרים, ואולי גם גישה מחקרית קצת פחות טובת לב וקצת פחות שואפת שלום משל ארמסטרונג, שישלימו את התמונה. לזכותה ייאמר, שהחוסר המהותי הזה אינו גורע מיכולתו של הספר לרתק, ומן העובדה שהוא מהווה שער חיוני ומצוין להתחלה של מסע ארוך, אבל הכרחי, להבנה של האיסלאם.
על מוחמד, מתוך האנציקלופדיה של ynet, לחץ כאן.
לפנייה לכתב/ת 
