| |
תראו אותם ותתביישו
שרון, נתניהו, פורז, פרץ, אלדר וחבריהם. תסתכלו לעובדי הרשויות בלבן של העיניים, תסתכלו בלבן שמזמן הפך לאדום מחוסר שינה, מדאגות, מבושה, מבכי. תסתכלו ותתביישו
דוד רגב
בכל חודש היה רב-סרן שחר בן-ישי מציל את כבודם האבוד של הוריו. בכל חודש היה שחר משלם ממשכורתו הצבאית את חשבונות החשמל והמים של הוריו דוד וחנה, פנסיונרים מהיישוב מנחמיה, שלא קיבלו את הפנסיה שלהם מהמועצה המקומית זה חצי שנה.
בכל חודש הוא היה מחזיר את בית הוריו לחיים. אבל שחר נהרג מירי
מחבלים בסוף השבוע, ומעט הכבוד שנותר להוריו מת עמו. חודשים ארוכים שחנה ודוד, כמו עוד 16 אלף עובדי רשויות מקומיות בישראל, אינם מקבלים את שכרם. חודשים ארוכים שכבודם נרמס יום-יום.
והם הופכים לחיים-מתים. חיים-מתים, שמסתובבים בתוכנו ומנסים לשרוד. חיים-מתים שחיים מהלוואה להלוואה ומתמיכה של עמותות ושל אנשים טובים ורחמנים. חיים-מתים שכל חייהם היו גאים ועבדו אך חודשים ארוכים שאינם מקבלים את השכר המגיע להם. הם הורים לילדים, קשישים, נשים, גברים, צעירים ומבוגרים,עובדי רשויות שמגיעים בכל בוקר לעבודה, אך יודעים שבסוף החודש שוב לא יקבלו את משכורתם, ושוב הם יצטרכו לדאוג איך לשלם חשבונות חשמל, מים ומשכנתא. הם שוב יצטרכו להביט בעיני ילדיהם ולהגיד להם, כי גם החודש, אין כסף, כלום.
הם חיים בלי טיפה של כבוד, במצוקה נוראה, אבל לראש הממשלה ולאיש משריה לא אכפת. חודשים ארוכים מתכתשים ביניהם שר האוצר בנימין נתניהו, שר הפנים אברהם פורז, ראשי השלטון המקומי וראשי ההסתדרות, ומנהלים מאבקי כוח ואגו על גבם של עובדי הרשויות. חודשים ארוכים הם מנסים לכופף ידיים זה לזה, ומנסים להראות מי חזק יותר, על חשבונם של 16,000 אנשים ומשפחות. בכל אותו זמן החיים המתים מנסים לשרוד, אך לאיש – לא לראש הממשלה ולא לשריו – לא אכפת. פשוט לא אכפת.
שרון, נתניהו, פורז, עמיר פרץ, עדי אלדר וחבריהם. תסתכלו להם בלבן של העיניים, תסתכלו בלבן שמזמן הפך לאדום מחוסר שינה, מדאגות, מבושה, מבכי. תסתכלו להם בעיניים ותתביישו. תתביישו כשאתם ישנים, תתביישו כשאתם קמים, תתביישו כשאתם יושבים במשרדיכם הממוזגים, תתביישו כשאתם אוכלים וכשאתם מלטפים את ילדיכם הקטנים. תסתכלו להם בעיניים ואולי סוף-סוף תתעשתו ותצילו את מעט הכבוד שעוד נותר לעובדי הרשויות, החיים-המתים בתוכנו.
|
