בפה פעור
הם מפהקים בלי בושה, מנסים לחזר או בודקים את השטח - בעלי החיים פותחים את הפה על שי גינות אבל לא אומרים מילה
כמה ימים אחר כך, פיהק מולי צב מצוי, חושף את לשונו האדומה. מכיוון שלא הייתה זו הפעם הראשונה שבעל חיים מפהק מולי, חיפשתי בארכיון תמונות של בעלי חיים שמסיבה זו או אחרת פתחו עליי פה.
בנחל ערוגות פגשתי בשעת בוקר קרירה ומוקדמת שפן סלעים שנראה כמאובן. הבטנו זו בזה ארוכות, כמעט ללא תזוזה, בסקרנות ובציפייה. כעבור זמן רב, אחרי שהספקתי להכין לעצמי כוס תה, פיהקתי והוא ענה לי בפיהוק מרשים וחושפני משלו.
בחיבר יוטבתה ישב קרקל רגוע שהתעלם מנוכחותי עד כדי כך שלא רק שהוא פיהק, הוא גם הירשה לעצמו לעצום עיניים.
האפעה נמנע מלפעור את פיו למעט באותם הרגעים בהם הוא בולע את טרפו. מידי פעם אפשר לראות אותו חושף איבר הרחה דמוי לשון ('איבר יעקובסון') אותו הוא שולח החוצה מבלי לפתוח את פיו כדי לאסוף מידע. במדבר, באוויר היבש, כל פתיחת פה כרוכה באיבוד נוזלים מהגוף. אם אין משהו ממש חשוב להגיד ("היא פיתתה אותי...") הם שותקים.
השקנאי, שפיו מלא הדגים מעורר אסוציאציות של שק דואר, נתפס כאן רגע אחרי, להזכיר שיותר משחשוב לפעור פה, כדאי לסגור אותו בזמן.
שי גינות היא צלמת, מנחת סדנאות התבוננות וצילום, ומחברת סדרת הספרים 'לגעת באור', 'מקום בלב - ירושלים' ו'חופשית ברוח'. ספרה החדש,'נופי נפש', יצא לאור לאחרונה. לאתר הבית שלה לחצו כאן