השמאל המבולבל
במה תומכת העבודה? בתוכנית אוסלו ויוזמת ז'נבה, שבבסיסן מו"מ עם הפלסטינים, או בהתנתקות החד-צדדית על-פי שרון? הגיע הזמן להחליט
המשבר בממשלה גורם לבלבול גדול דווקא בשורות מפלגת העבודה. נראה שבעבודה לא תכננו להתעורר כל-כך מהר מתרדמת החורף, אבל אין כמו ריח ממשלת אחדות באוויר כדי להוציא את חברי הכנסת הרדומים ממאורותיהם.
הבעיה היא שמפלגת העבודה לא ניצלה את החורף הפוליטי, שנכפה עליה על-ידי הבוחר, כדי לגבש לעצמה חזון מדיני על-פי התנאים החדשים שנוצרו באזור לאחר כשלון קמפ-דיוויד וטאבה – ולכן היא נשמעת מבולבלת ומגומגמת לנוכח הכרסום בממשלתו של שרון.
עד כדי כך גדול הבלבול, שאנשי העבודה התחילו להאמין בתפיסה השגויה, לפיה תוכנית ההתנתקות של שרון היא למעשה יישום של המצע שלה עצמה. כך קורה, למשל, שח"כ עמרם מצנע, מיוזמי תוכנית ז'נבה, יושב באולפן טלוויזיה, ויותר מפעם אחת אינו מתקן את מראייניו כשאלה מייחסים לו את רעיון ההיפרדות החד-צדדית. זאת למרות שההיפרדות היא בדיוק ההיפך מתוכנית אוסלו ומיוזמת ז'נבה.
בואו נעשה קצת סדר. אוסלו וז'נבה, המייצגות את חזון השמאל הישראלי כפי שהוא מנוסח היום, מחייבות פרטנר לשיחות שלום, בעוד שרעיון ההתנתקות בא לעקוף את הצורך במו"מ עם הצד השני. זהו הבדל מהותי – לא קוסמטי – ולכן תמוה שחסידי אוסלו וז'נבה טוענים לפתע שראש הממשלה מאמץ את האידיאולוגיה שלהם. הדמיון היחיד בין היוזמות המדיניות של השמאל לבין יוזמת שרון הוא העובדה שבשתיהן לא ברור מה יהיה בסוף התהליך. במהות – מדובר ביוזמות מנוגדות.
אילו הייתה מפלגת העבודה מקיימת בשנים האחרונות דיון מהותי, ומגדירה מחדש את תפיסותיה המדיניות, ייתכן שבאמת ניתן היה להושיט היום יד לראש הממשלה, ולהצטרף ליוזמת ההתנתקות שלו בלב שלם. אבל כל עוד ממשיכים לדחות את הדיון הזה, אין למפלגת העבודה בסיס לתמיכה בתוכניתו של ראש הממשלה, גם אם מדובר בתהליך שכולל פינוי יישובים יהודיים מרצועת עזה.
כדאי שהשמאל הישראלי יזכור שפינוי יהודים מביתם אינו יעד אידיאולוגי בפני עצמו, כי אם כלי הכרחי להשגת היעדים האמיתיים: ביטחון, שלום ושגשוג לכלל אזרחי ישראל.
אם אנשי מפלגת העבודה מאמינים, שתוכנית ההתנתקות של שרון היא תוכנית מדינית ראויה, עליהם להודות סופסוף בכך שאין תקומה לאוסלו ולז'נבה. הם חייבים להודות שתוכנית ההתנתקות החד-צדדית, שהוצעה על-ידי חיים רמון לפני ועידת קמפ-דיוויד (ולפני שאלפי חפים מפשע משני הצדדים איבדו את חייהם, ושאומצה מאוחר יותר על-ידי אהוד ברק (ולא על-ידי מצנע), לאחר שהגיע למסקנה כי לאחר כשלון קמפ-דיוויד בשלו התנאים לקיומה - היא התוכנית המדינית של המפלגה.
אולי אז גם יחזרו לתמוך בה אלה שנואשו מהניסיון להידבר עם המנהיגות הפלסטינית הנוכחית, ושחיפשו דרך שתאפשר את הפסקת הכיבוש מחד, אך לא תפקיד את ביטחון אזרחי ישראל בידיו של ערפאת.
הסוגיה שקורעת את השמאל הציוני בישראל היא הוויכוח בין תומכי אוסלו וז'נבה לבין המצדדים בצעדים חד-צדדיים מצד ישראל. עד שלא יכריע השמאל באופן ברור בין שתי הגישות המנוגדות הללו, הוא ימשיך להיות מבולבל וחסר כיוון, ולא יוכל לחזור ולהוות אלטרנטיבה שלטונית.
מומלצים
