גם הרכב מיוחד של בג"ץ לא
יכול למנוע את התגובות הצפויות: מזה, צהלתם של חילונים להכעיס, וקביעה של כבוד השר פורז שלדעתו יש לאפשר מכירת חזיר גם בעיבורה של בני-ברק; מזה, קינתם של פוליטיקאים חרדים על אובדן צביונה וזהותה של המדינה היהודית. הכל צפוי כל-כך, כמו ההסבר האוטומטי שחזיר זה לא סתם אוכל אלא סימבול רב עוצמה בהיסטוריה של העם היהודי, וכמו הקריאה האוטומטית נגד כפייה דתית.
כחילונית להכעיס (בעיני המקוננים, כמובן), אני מוכרחה להודות שיש משהו קצת מגוחך, אולי אפילו נקלה, בשמחה על פסיקת בג"ץ. היא עלולה עוד להתפרש על-ידי המחנה היריב כ"כל מה שמעניין את החילונים זה חזיר", אבל מה שהתרחש היום בהיכל השיש של הצדק המקומי רחוק מאוד מבית המטבחיים וקרוב מאוד לניצחונה של הנאורות: בג"ץ בסך הכל תרגם עיקרון דמוקרטי פשוט ועתיק יומין לרמת השכונה: יש רוב חיוני ולא מפריע לו? יפרחו נא מאה מעדניות חזיר. יש רוב דתי והוא לא יכול לסבול? יכתת המיעוט את רגליו לאזור תעשייה או לפאתי העיר ויחזור הביתה עם סלים.
אבל זהו ניצחון קטן ורגעי, שכן מה ששני הצדדים בוויכוח הזה טרם למדו הוא את מלאכת החיים ביחד, רצוי בנחת.
מאז הקמתה של מדינת ישראל מתנהלים כאן מאבקי טריטוריה מכוערים בין חילונים לדתיים. זה מנפנף בזכויות האדם וזה במסורת חז"ל, אלה צועקים בהתנשאות גאוותנית של בורים ואלה מייבבים ומעלים מתהומות הנשייה קללות וחרמות עתיקות. רק הידברות על חיי היום-יום עדיין לא הצליחו למסד.
כשחילונים-להכעיס הקימו את המדינה הזאת, הם היו ערים לצורך להתחשב באופיה המיוחד של האוכלוסייה הדתית, והנהיגו כאן כמה הסדרים מפליגים לטובתה. 56 שנה מאוחר יותר, עדיין אין נישואים וגירושים אזרחיים בישראל, רק לאחרונה ניתנה הזכות להיקבר ללא נוכחות חברה קדישא, השבת חפה מתחבורה ציבורית ובני הישיבות ממשיכים להמית את עצמם בעיקר באוהלה של תורה, בעוד שחילונים-להכעיס מתים צעירים בשירות צבאי.
כל ההטבות הנדיבות הללו אינן מעוגנות בהכרח באיסורים הלכתיים גורפים: הלא יהודים חיו במשך מאות בשנים בקרב ציבורים בני דתות שונות, והצליחו לקיים את חיי הקהילה שלהם בשובה ובנחת מבלי לתבוע לעצמם זכויות יתר מפליגות שכאלה. ורק כאן, ממשיך המיעוט לגרור את הרוב החילוני למאבקים שאפשר היה לוותר עליהם, לו רק היו אבירי הפוליטיקה הדתית נסוגים מהתוכנית הגדולה שלהם: לצבור כאן עוד ועוד רווחים עסקניים בדרך למדינת הלכה.
כל התנהלותן של המפלגות החרדיות במרחב הציבורי הכללי היא מופת לשימוש מושכל בכלים הטכניים של הדמוקרטיה, כדי להשיג בסופו של דבר מטרות בלתי דמוקרטיות בעליל. רובם לא יגידו זאת בריש גלי, אבל כשהם מדברים על "מדינה יהודית", הם רוצים אותה ריקה מנוצרים (ועובדים זרים תחילה). הם רוצים מרחב ציבורי שאין בו נשים (עיינו בבקשה ברשימת הח"כים של המפלגות החרדיות), עוד ועוד נתחים מהעוגה הציבורית לחינוך שאינו מכשיר את בניהם לחיים מודרניים – ומדי פעם, ערב הצבעות על התקציב או הסכמים קואליציוניים, הם מקבלים נתח. כעת, בעידודן הפעיל של קואליציות קטנות ברשויות מקומיות, הם רצו גם את נתח החזיר שלהם.
אבל החזיר הוא רק סמל, ולאו דווקא סמל של חרדים. אני לא מאמינה שיש בינינו הרבה חילונים שהיו מוכנים להיהרג על זכותם לקנות שינקן במרכז בני-ברק, כמו שאין חרדים רבים שיפגינו על זכותם לא לראות חזיר באזור התעשייה של כרמיאל.
אם הרוחות לוהטות, זה מפני ששני הצדדים נעולים במלחמה ארוכה ומתישה, שהקרב על החזיר הוא רק אפיזודה מגוחכת אחת שלה. זו מלחמה על משמעותה של דמוקרטיה: האם היא רק כלי טכני בדרך לחזון הגאולה של נביאי ישראל והרב עובדיה, או שהיא הסדר תבוני שמאפשר לבעלי דעות שונות, ואפילו דתות שונות, לחיות יחד.
ומשום כך אסור לחילונים לוותר אפילו על פרוסת שינקן אחת במאבק הזה. היום מוכיח בג"ץ כי הדמוקרטיה פועלת ברמת השכונה. מחר צריך להמשיך בעיקרון הזה, ולהחילו גם על עניינים חשובים יותר. כשאין אפשרות להידברות, המלחמה תימשך – והרוב החילוני ינצח בה.
