מליל ההכרזות המוקדמות מדי ועד לערב הספירה האחרונה בהחלט בפלורידה, אפשר היה לפרקים לשמוח לאידם של האמריקנים, עם המאמין במלוא הרצינות בעליונות של החוקה, ביתרונותיה של שיטת הבחירות לנשיאות ובאפשרותה לקיים הליך דמוקרטי לעילא. מה לעשות שכך מלמדים אותם בשיעורי אזרחות, בערך מגיל עשר, ואחר כך, במרוץ העכברים הגדול של החיים, הם לא תמיד מתפנים לבדוק את האמיתות המקודשות הללו. הבחירות לנשיאות עוד יניבו מאות דוקטורטים במדעי המדינה ואלפי קמטים על מצחי פרשנים מלומדים, אבל עם שוך המולת ההפתעה והלם הבלגן, שווה גם לבדוק מונחי-יסוד מעולם הדמוקרטיה, ומה מידת הקשר ביניהם לבין המציאות האמריקנית מודל אלפיים.
בחירות דמוקרטיות נשענות על שוויון בזכות לבחור, בזכות להיבחר ובשקיפות התהליך. במאבק בין בוש לגור נותרו כל שלושת העקרונות הנאים הללו בבחינת אות מתה בספר אזרחות לקטנטנים.
אמריקנים זכאים לבחור מכוח אזרחותם, אבל הזכות אינה ניתנת למימוש באורח אוטומטי. עליהם להירשם כבוחרים במחוז שלהם, הם חייבים להוכיח ידיעת קרוא וכתוב, ולדאוג לעבר נקי מרישומים פליליים חמורים: פושעים שהורשעו בדין אינם באים בקהל הבוחרים. כשהם עוברים דירה, נניח ממיין למינסוטה, הם צריכים להירשם שוב. כשהם עוברים לגור במחוז שונה, פתק ההצבעה שלהם כבר לא נראה אותו דבר.
כל ילד אמריקני יודע שמי שנולד בארצות הברית, אפילו בבקתת עץ, יכול להיות נשיא. אלא שגם אברהם לינקולן, עליו מבוסס המיתוס, לא יכול היה להיבחר ללא תמיכה מסיבית של בעלי הון ממדינות הצפון. בחירות 2000 היו היקרות בהיסטוריה האמריקנית: מירוץ אחד לסנאט עלה לזוכה ב-60 מיליון דולר. איש אינו יודע מה ההיקף המדויק של ההוצאות, אצל הרפובליקנים כמו אצל הדמוקרטים, ורק בשנים הבאות נוכל ללמוד מי היו התורמים הכי כבדים של הנשיא.
הפיקוח על הנעשה בקופותיהן של המפלגות אינו מגיע לקרסולי מנגנון הבדיקה של מבקר המדינה בישראל. אם צריך היה הוכחה נוספת, הרי שהבחירות האלה סיפקו אותה בשפע: לא כל אמריקני יכול להיבחר. מי שמצליח הוא זה שהצליח לגייס הון תועפות. אחר כך הוא ועדת בוחריו ישלמו את מחיר הגיוס בחקיקה, בטובות הנאה, במינויים ובכיבודים.
והשקיפות, אותו עיקרון נאה מכל, הלכה לאיבוד לגמרי בתוך הבלגן. בפלורידה לבדה יש שמונה שיטות שונות לספירה ממוחשבת של הקולות. לכל מחוז מותר להנהיג שיטת ספירה משלו, אף אחת מן השיטות לא מתכתבת זו עם זו, כולן בבעלות חברות מיחשוב פרטיות שאינן מחויבות, על פי חוקיה הנאורים של ארה"ב, לגלות את פרטי השיטה. ובכולן יש מרווח גבוה מדי לטעות, כפי שהתגלה באקראי.
טקסני עשיר ועיתונאי לשעבר
גם אם נניח שכל המכשלות הללו אינן אבן נגף להליך דמוקרטי, עדיין נותרו בעידן הממוחשב שרידים של ימי הסוס והעגלה, שמקדשי החוקה מתקשים לוותר עליהם. משום כך אמריקנים אינם בוחרים נשיא, אלא רק אלקטורים שבוחרים נשיא. חמישים מדינות בארה"ב מחייבות את האלקטורים שלהן להצביע בעקבות רצונות הבוחרים. במיין ובנברסקה האלקטורים יכולים לעשות מה שמתחשק להם.
הרציונל לקיומם של האלקטורים, על פי מכונני החוקה, היה טמון בקשיי התעבורה בשלהי המאה ה-18 וברצון להבטיח כי אנשים הגונים, שמנה וסלתה של החברה, ירתמו את סוסיהם הטובים לכרכרות, יפקחו על התהליך ויבטיחו כי יהיה הוגן ומהיר, שוויוני ושקוף.
אז כך נראית מעצמה עולמית בעת הכרעה: אלה שלא מבינים את פתק ההצבעה רצים לבית המשפט נגד אלה שמאמינים רק במחשבים. טקסני עשיר, בן של נשיא, עם עבר של נהיגה תחת השפעה והווה של תליין מקצועי, מאמין שהוא ניצח. עיתונאי לשעבר מטנסי, שקשה מאוד להיזכר בהישג כלשהו שלו, מאמין שדווקא הוא ניצח. ובתווך, בצחקוק מאוד לא דיפלומטי, עומד הנשיא המכהן עדיין, זה שכמעט הודח, ואומר למצלמות: העם האמריקני אמנם אמר את דברו, אבל טרם התברר למה הוא התכוון. בחירות דמוקרטיות, שוויוניות ושקופות? אפילו בוגרי כיתה ד' כבר יכולים להרים גבה.
אריאנה מלמד, עורכת התרבות ב-ynet
