כבר לא אותם לייקרס
"שאקיל כבר לא ידפוק 50 נקודות ו-20 ריבאונדים כבעבר. בטח לא מול וואלאס והחברים הנמרצים שמחפים כל הזמן, גם בלי דאבל-טים. ובלי דאבל-טים, המשולש של ג'קסון נתקע. ובלי המשולש, גם בראיינט לא ממש מתפקד". אמיר בוגן מתאפק לא להגיד 'אמרתי לכם"
אני מודה. גם לי היה קשה להאמין למראה עיני בשבוע וחצי האחרונים. צ'ונסי בילאפס, ריצ'רד המילטון והוואלאסים מתעללים בשאקיל וקובי הגדולים, נראה לי כמחזה בלתי נתפס. אחד מאלה שיכולים לקרות לך כשאתה מוצא את עצמך ער בחמש לפנות בוקר. אני מודה. הייתי מופתע. לא ציפיתי שהלייקרס יקרסו באופן מבזה כל כך, אבל אני לא יכול להגיד שהייתי מופתע מהזכייה של הפיסטונס באליפות (ואני ממש מתאפק לא להגיד: "אמרתי לכם"), לא כמו מהעובדה שהלייקרס הגיעו למעמד זה מלכתחילה.
גבירותיי ורבותיי, הלייקרס מתפוררים. עכשיו פתאום כולם מודים שזה אכן קורה, אבל הסימנים לכך היו פה בשנתיים האחרונות, למרות שרוב ברי הדעת סירבו להבחין בהם. זה מה שקורה כששאק חוסם את שדה הראיה. זה מה שקורה כשהענק מלוס אנג'לס שמן יותר, כבד יותר ובעיקר שבע יותר, הן פיזית ולא פחות מכך מנטלית. זה כבר שנתיים ששאק 'איז אאוט אוף שייפ', או אם תרצו 'אאוט אוף שף'. הכדורסלן הדומיננטי ביותר בליגה בשנים האחרונות אינו אותו שחקן בלתי עציר. לא שהוא נהיה רכיכה חס ושלום, אבל אפילו הוא מתגמד ביחס לשאק של לפני שלוש שנים.
הספסל של הלייקרס (צילום: רויטרס)
זה כבר לא אותו סנטר מאיים משנות האליפות של הלייקרס, ובגיל 32 ספק אם הוא יכול לחזור להיות כזה. זה לא אומר שקבוצות הליגה לא מפחדות ממנו פחד מוות. החתימה הטראומתית שהוא הותיר על הקבוצות היריבות במשך השנים היא לא משהו שניתן למחוק בקלות. למעשה, כל היריבות הפוטנציאליות של הלייקרס במערב נבנו על פי מידותיו (למעט המאבריקס, שנבנו על פי מידותיו המוזרות לא פחות של מאמנם דון נלסון). סאן אנטוניו, מינסוטה, יוסטון ואפילו סקרמנטו נערכו מראש כדי לנסות ולהתמודד עם הענק האימתני באמצע. הפיסטונס מהמזרח, שלא היו מצויים ממש בקלחת זאת, נבנו בדרך אחרת לגמרי - כמעט מקרית ולבטח לא קשורה לשאק.
בראשית היה תוהו ובוהו. כמו העולם, גם סיפור האליפות הנוכחית של הפיסטונס נפתח בבלאגן. זה קרה בקיץ 2000. גרנט היל הודיע שהוא רוצה לעזוב את דטרויט ולהדרים לאורלנדו. בלית ברירה נאלץ ג'ו דומארס לגבש עסקה עם המג'יק ולהחליף את הכוכב הגדול שלו בזוג שחקנים זוטרים, צ'אקי אטקינס ובן וואלאס. אותו טרייד נראה אז כאונס, שהביא לפיסטונס תמורה עלובה תמורת כוכב בסדר הגודל של היל. היום קובע דומארס כי היה זה הטרייד הטוב ביותר שעשה מעודו. ואכן, 'ביג-בן' היה לאבן הפינה לבניה של ה'בד-בויז' החדשים. היל, ה'גוד-בי' האולטימטיבי, נפצע כידוע כבר בעונתו הראשונה בפלורידה ופחות או יותר סיים את הקריירה.
הפיסטונס חוגגים (רויטרס)
זה לקח שנה-שנתיים, אבל הסגל האמורפי של הפיסטונס החל לקבל צורה תחת ריק קרלייל, שהפך את וואלאס והכנופייה הבלתי מתפשרת שלו, מחבורת שחקנים לא ממש מוכשרת לקבוצה ממושמעת ומגובשת של לוחמים. קבוצת הגנה טעונה באנרגיות בלתי נידלות, שמתפרצות בדמותם של שחקנים מסוגו של וואלאס. בילאפס והמילטון השתלבו היטב בתלכיד של קרלייל. הפיסטונס הפכו פתאום ממצבור של חלקי חילוף מזדמנים למכונית פאר מתקתקת – כזאת שמייצרים במפעלים ב'מוטאון'. לארי בראון החליף את קרלייל בקיץ כדי לעשות את הפיניש לאליפות. הישג שהפך לאפשרי עם תוסף דלק מסוגו של ראשיד וואלאס.
קבוצת האליפות מדטרויט נבנתה כאמור מהריסות. שונה לגמרי מהדרך המושכלת בה נהג ג'רי ווסט, כשהרכיב את קבוצת האליפות של הלייקרס. התוכנית של המנכ"ל ווסט היתה לבנות קבוצה של כוכבים סביב השחקן הצעיר הטוב בליגה בשנות התשעים (או'ניל), כשלצידו כשרון אדיר מסוגו של קובי בראיינט. השניים היו אמורים להבשיל יחדיו תחת מאמן מנוסה כמו פיל ג'קסון והתוכנית עבדה. הלייקרס עשו את זה בגדול וזכו בשלוש אליפויות. היום פג תוקפה של התוכנית. הלייקרס פשוט לא עומדים בקצב ובטח לא ב-245 דקות של גיהנום, שעברו עליהם בסדרת הגמר מול הפיסטונס.
מעבר לכך שהוואלאסים וחבריהם פועלים על טורים אחרים לגמרי, הם גם מתעלים את האנרגיות בכיוונים נכונים. הם כאמור לא נבנו על פי אותה לוגיקה של קבוצות המערב - הפחד משאקיל. ההחלטה של בראון לשמור אותו עם שומר אחד (וואלאס או אלדן קמפבל, או אפילו קורליס וויליאמסון) ניצחה את הסדרה לפיסטונס. שאקיל כבר לא ידפוק 50 נקודות ו-20 ריבאונדים כבעבר. בטח לא מול וואלאס והחברים הנמרצים שמחפים כל הזמן, גם בלי דאבל-טים. ובלי דאבל-טים, המשולש של ג'קסון נתקע. ובלי המשולש, גם בראיינט לא ממש מתפקד.
הנפגע העיקרי מהירידה ביכולתו של שאקיל הוא כאמור בראיינט, הצ'ילבה שלו בלייקרס. שוב נחשף הבלוף של קובי, שהוכתר כבר כמה פעמים כיורש של מייקל ג'ורדן ונכשל בכל פעם שהיה צריך להוכיח זאת לבד, כשחקן מוביל. זה קרה בעונה שעברה, כשהלייקרס נקלעו לרצף הפסדים כששאקיל היה פצוע. זה נחשף שוב בסדרת הגמר האחרונה. ההגנה של הפיסטונס פיזרה את מרכז הכובד של התקפת הלייקרס בין כל חמשת השחקנים. היא לא התרכזה בשאקיל, כמו שנוהגות לעשות קבוצות בדרך כלל. ובראיינט לא יכל לנצל זאת למטרותיו ונתקע מול טיישון פרינס הגבוה ממנו ובחיפוי שחיכה מתחת לסלים.
בראיינט שחקן מעולה, אבל עכשיו, בלייקרס חושבים על בניה מחדש ואין ממש מה שישאיר אותו שם. בקיץ הקרוב ידון עם פיניקס, סאן אנטוניו, ניו יורק ואולי אפילו הקליפרס על הצטרפות אפשרית. הוא ינסה להוכיח שהוא יכול לעשות זאת לבד במקום אחר וכשחקן מוביל. בגילו, שאקיל כבר לא יחזור להיות מה שהיה ולא בטוח שיש לו אפילו המוטיבציה לנסות.
חוסר מוטיבציה ובעיות גריאטריות הם לא משהו שהפיסטונס חווים ולכן הם עוד יכולים לשחזר את הישגם בעונות הקרובות. ובכל זאת, הרשו לי להניח שזה לא יקרה. הפיסטונס זכו באליפות והחזירו חיים לאיזור המזרח וה-NBA בכלל, אולם הם עשו זאת מול הלייקרס הכבדים והכי פחות מותאמים להתמודד איתם. הלייקרס כאמור לא יהיו פה בשנה הבאה. אינדיאנה, ניו ג'רזי, סקרמנטו, מינסוטה וסאן אנטוניו כן. דווקא מולם יהיה לפיסטונס הרבה יותר קשה. יהיה מעניין, לשם שינוי.
מומלצים
