טובת האמנות או טובת הילד?

מחר (ו') תחגוג התוכנית החינוכית "סל תרבות ארצי", שהוקמה במטרה להקנות שוויון הזדמנויות בחשיפת ילדי ישראל לאמנות ולתרבות, 15 שנים להקמתה. התוכנית, שיצרה שינוי מהפכני בהרגלי הצפייה באמנות בקרב ילדים ובני נוער, מסבסדת מופעים, ובכך הצליחה לאורך השנים לייצר תשתית תרבותית לדור העתיד. במקביל העלתה התוכנית, שהיא היחידה מסוגה בעולם, באופן משמעותי את היקף הנחשפים בגילאים אלו לפעילויות תרבותיות כמו גם את רף האיכות של ההפקות שמציע השוק. את הסל, שהוקם על-ידי משרד החינוך ופעל בימיו הראשונים תחת 'אמנות לעם' וכעת תחת החברה למתנ"סים בשיתוף עם הרשויות המקומיות, מנהלת ברוריה בקר.

שבועות ספורים לפני האירוע החגיגי הונח על שולחנם של שרת החינוך, מבקר המדינה, ראש מנהל תרבות, מנהל החברה למתנ"סים, יו"ר ועדת החינוך בכנסת והממונה על ההגבלים העסקיים, עו"ד דרור שטרום, מכתב אנונימי שמצביע לכאורה על התנהלות מונופוליסטית של "סל תרבות ארצי", וטוען כי העומדת בראש המפעל מנהלת אותו באופן צנטרליסטי. "אישה אחת, שמתחתיה כמה ועדות הסרות למרותה, קובעת מה יראו מיליוני אנשים בישראל ואיזה אמנים יעבדו, איזה ירעבו, איזה ינטשו את הארץ ואיזה ימשיכו להתפלל, אומללים ומפוחדים, שיגיע כבר הקץ לתופעה המעוותת, המיושנת והמזעזעת הזו ששמה סל תרבות ארצי", נכתב במכתב.

"מופע שאיננו מאושר על-ידי סל תרבות ארצי נידון היום לכליה והוא יורד מיד מהבמה", הוסיפו הכותבים שהגדירו את המפעל כ"תעודת הכשר".

"קשה לערער על החלטות הוועדה"

השבוע, לאחר שנוסח המכתב האנונימי הגיע גם למוסדות תרבות ויוצרים הפועלים בתחום מופעי הילדים והנוער, שהתבקשו להחרים את חגיגות יום ההולדת לסל תרבות, מיהרו אחדים מהם להגיב. סמי לוי, יו"ר האגודה לתיאטראות ולאמנויות הבמה לילדים ולנוער, שבה חברים 90% מהגופים היוצרים לילדים ולנוער בארץ בתחומי אמנויות הבמה השונים, אמר: "תוכן הדברים העולים מן המכתב אינו על דעתנו ואנו מוקיעים את סגנונו ודרכו. סל תרבות ארצי הגיע למעמדו כיום הודות למאמציה ולעבודתה היפה והמקצועית של ברוריה בקר. חינוכו של דור העתיד הינו משימה חשובה מעין כמוה ואני סבור כי לבקר יש חלק ותרומה בעשייה למען מטרה זו".

חגית רכבי, יו"ר ארגון Assitej הבינלאומי לתיאטרוני ילדים ומי שניהלה בעבר את התיאטרון של אורנה פורת לילדים ולנוער, אומרת: "תרומתו העצומה של סל תרבות באה לידי ביטוי בעליה משמעותית באיכות ההצגות לילדים הקיימות כיום בשוק, מכיוון שברגע שהוקמה ועדת רפרטואר ששפטה את הצגות על-פי קריטריונים אמנותיים, המפיקים הפרטיים הבינו שהם מחוייבים לעשות תיאטרון טוב יותר ועל זה אין ויכוח".

רכבי טוענת כי הבעיה העיקרית של תיאטרוני הילדים הפועלים כיום היא שהפקות שאינן מאושרות על-ידי הסל  - נידונות למוות שמשתק את היוצרים: "קשה מאד לערער על החלטות ועדת הרפרטואר של סל תרבות, אין שקיפות, הקריטריונים אמורפיים, היחס נוקשה ומחמיר. בעבר רשימת סל תרבות נחלקה להצגות שלא אושרו, הצגות שאושרו והצגות שזכו להמלצת הוועדה, מה שנתן דחיפה להפקות מומלצות ומצד שני אפשר המשך קיומן של הפקות אחרות שסובסדו גם כן. ביטול החלוקה הזו אכזרי, לא הוגן ויוצר מצב מסוכן שלא מאפשר ליוצרים להתנסות, ליצירות אורך נשימה ולקהל את הזכות לשפוט".

לטענתה של רכבי, החלת סל תרבות על תיאטרונים רפרטוארים - שבהם קיימת הנהלה אמנותית ומועצה ציבורית - מהווה כפילות שמובילה ל"בזבוז משווע של כספי ציבור". רכבי מסכמת ואומרת: "הטענות על שלטון מונופוליסטי אינן ענייניות וקשורות בעיני לכימייה אישית. מעבר לכך דרושה רביזיה שתרחיב את האפשרויות ותאשר את כניסתן לסל של יותר הצגות שיזכו בתמיכתו. הצגות מצטיינות ומומלצות יזכו לתמריץ נוסף בכדי לקדם איכות".

"הענף הזה זקוק לשוטר"

מתנגד לדעתה של רכבי איש התיאטרון והבמאי עטור השבחים, יענקלה יעקובסון ("מוף ומוריס"), שמחזק את ידי העושים במלאכה בסל תרבות: "בועדת הרפרטואר יושבים אנשי מקצוע, שדעתם אמנם סובייקטיבית, אך למרות זאת ברור שנוכחותם והסלקציה שהם עושים נחוצים. שיפוט הועדה צריך היה להיות חמור בהרבה מכפי שהוא כיום. אנשים שטוענים לקיפוח חושבים שתרבות לילדים זה עסק, יש רבים שעוסקים בזה כברירת מחדל מפני שאין להם משהו טוב יותר לעשות. הסטנדרטים נמוכים מאוד והענף פרוץ, התיאטרון פונה למכנה המשותף הנמוך, הוא רוצה לבדר מבלי לתבוע מהקהל לקחת חלק בתהליך, ולצערי ברשימת ההצגות המאושרות של סל תרבות יש כמות אדירה של דברים שהיו צריכים מזמן להיזרק לפח. אז כן, הענף הזה זקוק לשוטר שיציב מחסומים וישגיח מי נכנס ומי יוצא מכיוון שתרבות זה לא עוד שיעור חינוך אלא ערך מוסף לנפש".

יעקובסון חושב שהבעיה של סל תרבות היא בכך שאין לו שיניים. "הוא אינו תקף, מכיוון שהפסיקה האחרונה נתונה בידי המורים ולא בידי האנשים המקצועיים, וכך יוצא שגם הצגות מצוינות שוועדת הרפרטואר המליצה עליהן, אינן נרכשות ובסופו של דבר מתות. זו בעיה שצריך לדבר עליה ולהתריע".

רזי אמיתי, לשעבר מנהל התיאטרון של ארנה פורת לילדים ולנוער, מנהל תיאטרון באר-שבע ומי שמכהן כיום כמנכ"ל מרכז המדיה לנוער "מדיטק" מוסיף: "על פניו המכתב מצביע על תופעות ושיטות עבודה בעייתיות שגם אני נתקלתי בהן בעבר, בהן תחושה כללית שדיוני הוועדה והחלטותיה חסרים שקיפות. גם הרכבי הוועדה השונים מעוררים השגות, כמו למשל שיושבים בהם מבקרי תיאטרון שיש בהם ניגוד עניינים מובהק. קיימת תחושה מובהקת שבסופו של דבר, המפעל הזה מנוהל על-ידי איש אחד, מה שיוצר מראית עין של מרכז כוח על גבול המונופוליסטיות".

עם זאת אמיתי הוסיף ואמר: "מדובר בקונספט נהדר וייחודי שנולד מתוך הכרה של המדינה בצורך שלה לסבסד פעולות תרבות באופן שיטתי באמצעות מערכת החינוך לאזרחי המחר שלה. זה מפעל אדיר ואני חושב בנוסף שזכותה של המדינה שנותנת את הכסף להעמיד גוף מטעמה, במקרה זה סל תרבות, שימליץ לפניה איך לחלקו. הבעיה האמיתי היא בשיטה שקופאת על שמריה, לא בודקת מה קורה בשטח, לא מתעדכנת, או מתרעננת ואין בה בדיקה מחודשת קונסיסטנטית של הדברים. לצערי הנושא הזה כמו נושא הכוח האדיר שבידי הוועדה מעולם לא נפתח לדיון אמיתי".

ניסים אלוני או "מרי לו"?

ברוריה בקר, מנהלת סל תרבות בתגובה: "בשונה ובניגוד לוועדות אחרות, בוועדת הרפרטואר של סל תרבות יושבים אנשי מקצוע ולא אנשי ציבור. החברים בוועדה באים מתחום האמנות והחינוך לאמנות ותפקידם לברור מה ייכנס ומה לא ייכנס בשערי מוסדות החינוך. סל תרבות מבוקר על ההיצע הרחב שבו, אבל אני מאמינה בפלורליזם.

"אני לא חושבת שהצגות שאינן בסל נידונות לכליה, הסבסוד שלנו הוא מינימלי ואינו קובע את גורל ההפקה. כך למשל 'מרי לו', שלא נכנסה לסל ולמרות זאת היתה להצגה הנצפית ביותר בבתי הספר שלא דרך הסל. אנחנו קיימים בכדי לחנך לצפייה מושכלת, ואם זה אומר שיש ביכולתי לאפשר לתלמידים לצפות בהצגת תיאטרון אחת והאופציות הן 'מרי לו' או 'בגדי המלך' של ניסים אלוני, אני אבחר בהצגה השנייה. זכות קיומנו לחנך לתרבות איכותית לכל".

בקר משיבה לטענות שהעלתה רכבי ואומרת: "חגית רכבי לא מבחינה בין טובת הילד לטובת האמנות. לא מתפקידי לדאוג לניסיונות היצירתיים או ליוצרים, זו תפקידה של המדינה. תפקידנו לאפשר לילדים להיחשף ליצירה הכי טובה שיש. חגית מדברת על פרנסה ואני מדברת על טובת הילד, שבעתיד יהפוך לצרכן תרבות. אנחנו נותנים מודל ל-550 אלף תלמידים שצופים מדי שנה באירועים שמוצעים להם, תפקידנו אינו פסילת הצגות".

בקר מסכימה עם יענקלה יעקובסון בכל הנוגע להכרעה הסופית שנמצאת בידי מורי בתי הספר. "הבחירה הסופית היא שלהם, למרות שאנחנו נמצאים עמם בדיאלוג מתמיד ועוזרים להם בחוברות, ימי עיון והרצאות שמטרתם להעמיק את הבנתם בתחום. הדברים הולכים ומשתפרים, אולי לא בקצב הרצוי ובכל זאת. אם הצלחנו להביא בשש השנים האחרונות 13 אלף ילדים ובני נוער לאופרה הישראלית זו הוכחה לכך שאנחנו כן יכולים, בליווי הכנה מסודרת, לחשוף ילדים לא רק לקליל או לפופולארי".