סאבלימינל: ראפר או איש מכירות?

כבר לא ראפר / רענן שקד

הנה מילה שסאבלימינל, הצל וגם רוני שכחו מזמן: מוזיקה. הדבר הלא משמעותי הזה שהביא אתכם למקום שבו כותבים עליכם. מה זה המוזיקה הזה, אתם שואלים? תזכורת: מוזיקה היא סוג של הכישרון והתוכן שאתם אמורים להציע לנו. הביזנס שלכם. תקנו אותי אם אני טועה.

אה, אני טועה? טוב, סליחה. הביזנס שלכם, אתם אומרים, הוא בכלל הלבשה, הנעלה, משקאות קלים, קלמרים, יומני נוער.

השבוע הופיע סאבלימינל - קובי שמעוני בשבילכם - במסיבת עיתונאים לרגל הצטרפותו לקמפיין חברה למוצרי חזרה לבית הספר. שמעוני בישר שם שהוא מתכנן חדירה רבתי לשוק מוצרי הצריכה באמצעות המותג 'סאבלימינל'. תאמינו. אחרי שרתם את 'המותג' לטובת שוקו של תנובה (קמפיין שנכשל), ממשיך שמעוני בחציית הכביש הפזיזה מהמדרכה המוזיקלית למדרכת איש השיווק. את קמפיין השוקו, אמר, עשה כי בלעדיו "הרבה אנשים שמניעים את התהליכים הכלכליים במדינה לא היו יודעים מי זה סאבלימינל".

תזכירו לי עוד מוזיקאי בודד, אי פעם, שדחוף היה לו להגיע דווקא לנוחי דנקנר ואליעזר פישמן ולא להמוני מאזינים. אין כזה. סאבלימינל אינו עוד ראפר או אפילו אמן; סאבלימינל הוא איש מכירות (כושל). אז נכון; אמני היפ הופ מצליחים פותחים לעיתים ליין הלבשה או הנעלה, אבל רק כנספח מצומצם - לרוב מוגבל בזמן - ליצירתם המוזיקלית, וכזה שמשקף ומשלים אותה. סאבלימינל ישמח לפרסם מחר את חתונתכם, רק תשלמו.

לרוני, מצידה, פסלו השבוע קליפ אחרי שיותר מדי גופים מסחריים הפגינו בו נוכחות מסיבית. היא מצטרפת לסאבלימינל כמי שהטיקט המקורי עליו הגיעו עד הלום - מוזיקה, גם אם מסחרית לחלוטין - חדל לעניין אותם (אם אי פעם עניין). שניהם יגלו, בדרך הקשה, שכאשר המחלקה המסחרית הורגת את מחלקת התוכן, לא נשאר לה, למעשה, מה למכור.

כמו ארנסט המינגוויי / אריאנה מלמד

כאשר המחלקה המסחרית משתלטת על מחלקת התוכן, יגלה רענן שקד להפתעתו, מתרחש תהליך מאוד משונה: המסחרית מרוויחה, והתוכן נמכר ביתר שאת. מזה עשור ויותר שמוזיקאים רציניים וחשובים בהרבה מסאבלימינל מוכרים כל מיני חפצים והקריירה שלהם בכלל לא דועכת. להיפך. קירי טה קנאווה היא אחת מזמרות האופרה המופלאות של עידננו, והיא קידמה בהצלחה את המאזן השנתי של שעוני רולקס. נו, ומישהו הפסיד?

בעניין הזה אין כל הבדל בין פרצופו המחייך של לוצ'יאנו פבארוטי מעל צלחת פסטה מהבילה, לבין ליין התחתונים של קיילי מינוג, לבין הבנק שיאיר לפיד מפמפם, לבין השירותים הגריאטריים שנתן זהבי מקדם, לבין האינטרנט של שי ודרור, ועוד לא אמרנו כלום על הקשר ההדוק בין קולה, שמפו וספורטאים משלנו ומשל אומות העולם. ככה זה. לא נעים, מאכזב אפילו, עומד בסתירה מוחלטת לרעיון נאצל של חירות אמנותית – אבל זה מה שיש.

רענן בוחר להאמין לדימוי רומנטי של האמן כאיש מיוסר אך נאמן לאמת היצירתית שלו. גם במאה ה-19, שהמציאה את הדיוקן הזה, ידעו שלמעשה מדובר בשטות גמורה. אמנים שיכלו להרשות לעצמם עשו כסף מקידום מכירות. בתחילה בהרצאות, כתיבה פיליטוניסטית ומכירת יצירות מוזיקליות לשועים ורוזנים, ואחר כך גם בקידום מוצרים.

ארנסט המינגווי מכר חליפות ספארי וז'קטים מיוחדים לציידים. יאשה חפץ שודך לחברת פטיפונים. סלבדור דאלי מכר וויסקי. ארתור פידלר – יין. ליליאן הלמן, סופרת ומחזאית, מכרה סבון. סרגיי רחמנינוף – פסנתרים. יהודי מנוחין – רדיו. אוהבים טריוויה? נמשיך מעט. ג'ורג' ברנרד שו, גדול הציניקנים הנשכנים – מזרוני סימונס. איגור סטרווינסקי סייע למכירות סטרומברג-קרלסון. יודעים מה זה? לי אין מושג, אבל אני יודעת היטב, בחלוף השנים, מיהו סטרווינסקי. כל אחד מהרשימה הזאת, במחילה, הוא אמן לא פחות חשוב ולא פחות משמעותי לתולדות התרבות ממר סאבלימינל. רשימה ארוכה יותר בת מאות שמות שמורה במערכת, לתועלתם של הרומנטיקנים ושל רענן שקד.