עין מודע: לנשום עמוק, לצלול רחוק
בסתם יום של חול, רגע לפני החופש הגדול, משכשכים בעין מודע, זה לצד זה, חיילים במנוחה, דתיים שבאו בקבוצה ומשפחות בחופשה. גילי סופר מצא את המתכון והמקום לחיים נסבלים
הבריכה המרכזת את מי המעיין רחבת ידיים. הרכב שעומד על שפתה מעיד שהצעירים במים הם חיילים בין סיור לסיור, והחיילים שעומדים במים מעידים שהבריכה אינה עמוקה דיה לקפיצת ראש של ממש. בזהירות, שלא להחליק על שפת האבן הטחובה, רגל ועוד רגל, המים הקרירים שבשולי בריכת האגירה מגיעים עד הברכיים. נשימה עמוקה, וצלילה ארוכה. עולם אחר מתחת למים. אין כאן מלח שישרוף את העיניים, אפילו לא קצת, אך המים עכורים מספיק על מנת לראות את קרני השמש אחת אחת, זר אור מהופך שבסיסו למעלה על פני המים, וראשו למטה - כתמים כתמים מרצדים על הקרקעית.
המעיין אינו מאותם מקומות הידועים ליודעי חן בלבד. יש שלט על הכביש: עין מודע. יש דרך עפר, אוטוסטראדת עפר ליתר דיוק, המובילה מרשת הכבישים הארצית היישר אל העין. גם כאן עולה השאלה: אם אפשר לראות את כוסות הפלסטיק בקרקעית, זה אומר שהמים נקיים? הגם שהמקום נקי ומסודר, עדיין פלסטיקייה בכל מקום. על שפת הבריכה, בתחתיתה, ובעיקר על הסורגים שמתחת לגשרון שבקצה הנשפך לנחל מודע, ולמפעל המיהול של העמק. מימיו אמנם אינם צלולים כמימיו של עין שוקק הסמוך, אך על פי מדריך ישראל, הוא המעיין הרביעי בגודלו בעמק ואחד המתוקים שבהם, רק 96 מ"ג כלור בליטר. אני מעמיד כוס ממי הנביעה לטעימה מאוחרת יותר.
חם בחוץ, קר בפנים
לפעמים שווה להגיע מצויידים בציידנית מצויידת בכל טוב, זו דרך מצויינת להאריך את הביקור בכל פינת חמד. אם היה חשש שגבינת הקממבר שנאספה בכל-בו של תל יוסף (יקר נורא) תהיה קשה מדי, הוא התפוגג, והיא נוטפת כראוי. תמיד שוכחים משהו, והפעם זו מערכת כלי האוכל. לא אנשים עשויים ללא חת שכמותנו יירתעו מכך שאין כוסות יין של ממש, וכוסות הקפה יאלצו לעשות את העבודה. במחשבה שנייה, אולי שווה לקפוץ למים להתרענן לרגע לפני שמתמודדים עם משבר הנשימה של היין.
כמו המים שנאספו מן הנביעה, היין צלול לגמרי. החיילים כבר הסתלקו, כך גם ארוך השיער והמלוכסנת שחנו בעבר השני של הבריכה. אפשר לאכול בשקט, להתבונן באב היורד המימה עם שניים משלושת זאטוטיו. על פי תנועותיו ותגובות הילדים המים קרים משחשבתי.
חזקה הרוח. חזקה עד כדי שהמעויינים הגדולים שהיא יוצרת על פני המים מתעגלים לגלים שהשמש מתנצנצת בהם. חם בעמק בית שאן, חם ויבש, אבל כשיושבים בצל אקליפטוס עוג, החום בהחלט נסבל. החיים בכלל הרבה יותר נסבלים אחרי חצי בקבוק יין, שתיים שלוש גבינות טובות, וקצת עלים עם שמן זית ותבלינים (שגם הם עלים בעצם).
מיכלית צבאית עליה כתוב 'מי שתייה' מעלה ענן אבק ועוצרת בצדה המערבי של הבריכה, ליד הנביעות. לא, הם לא באו לשאוב מי מעיין זכים, הם באו לנוח. מזל שכבר אחרי האוכל. אחרי מקלחת האבק חייבים להיכנס למים לאיזו טבילה קצרה.
הבריכה כאן לא נבנתה לרווחת המטיילים, אלא על מנת לאסוף את המים מכמה וכמה נביעות שיש כאן. המים נובעים בין האבנים שבדפנות, וגם (כך כותבים) בקרקעיתה. עם זאת היא באמת בריכה ראויה וגדולה, רצפתה אבנים קטנטנות, יותר זיפזיף מחצץ, ועומקה אחיד בכל שטחה כמעט, כמטר אחד. עם זאת, חבורת רוכבי האופניים שהגיחה מאי שם מוצאת לה פינה רדודה להתיישב ולנוח בתוך המים.
לרדוף אחרי דגים וילדים
חבורת נערים שמגיעה עם "כבוד הרב", נראית מאוד שמחה להסיר את סממני הדת שניכר ששמו עליהם לא מזמן, ולזנק פנימה אל המים הקרירים. הם לא ממש שמים לב לכך שכבוד הרב מציין בגאווה 'זה מעיין אמיתי', 'מעיין אמיתי', 'מים זכים ממש'. גם ההוא עם הזקן הארוך שמגלגל מאות אלפים בסלולרי, מעניין אותם הרבה פחות מן המים.
עד שייגמר הפיקניק יגיעו גם שני ג'יפים נהוגים בידי מוצצי סיגרים שיעשו פוזות של FBI ויסעו כלעומת שבאו, חבורת נערים שהגיעה סתם כך כמנהג יום ביומו, זוג חרדי עם שלושה ילדים המתנהגים למופת, אוטובוס של מתמקמי לילה שידליקו את האש במנגל עוד לפני שישבו דקה להביט במים, ארבעה מטיילים צעירים שנראים כאילו שלפו אותם מסרט פרסומת של המפד"ל, איש עם שנורקל שירדוף שעה ארוכה אחרי הדגים במים, וסבתא מקומטת ורזה שתשב ליד הילדים שמבעירים גם הם מנגל, מכווצת במטפחת הצבעונית שלראשה, לא פוצה פה, רק מתבוננת כל הזמן סביב. לפחות עד י"ז בתמוז זה מעיין של דתיים באמצע השבוע, ומפחיד לחשוב מה קורה פה בשישבת.
חם בעמק בית שאן, חם ויבש, וזה אומר שצריך להיזהר שלא להתייבש. איש לא מרגיש מזיע ברוח הזו, ומי שטובל בכל מספר דקות גם לא חש בחום. זה אומר גם שהאש נתפסת מהר בזרדים ובענפים היבשים, אם היא רק מתגברת לשנייה על הרוח, ונאחזת במחטי האורן (או שמא הייתה זו קזוארינה). את הקפה, מכינים כאן אניני הטעם מן המעיין. טעם הוא בעיקר עניין של הרגל, והמים שגמרו להיטהר בשמש לא ממש טעימים. כשהקפה מוכן חייבים, להרביץ טבילה קצרצרה לפני ששותים חם.
זמן מנחה
אתר האינטרנט של 'ארץ התמר', פרוייקט התיירות של האיזור, מלמד כמובן שאסור לשחות כאן. הרי אין מי שגובה תשלום בכניסה, איש לא מבטח את הנופשים כאן נגד נזקי המים, ובכלל -לכו לסחנה ולגני חוגה, או שתחכו שיפתחו גם פה 'פיתוח תיירותי' (בתכנון בתכנון). למרות זאת, הנוער המשתקם של כבוד הרב כל הזמן במים. האבא של הזאטוטים כבר לבוש והוא ניגש לכבוד הרב לשאול אם יש מניין למנחה. ההם מהפרסומת של המפד"ל עוד לא הגיעו וחסר אחד למניין. זה שנענה להזמנה מבקש מילדיו המופתיים שייתאזרו בסבלנות, מבטיח שהם ייכנסו למים אחר כך, מתלבש, ומחכה כמעט חצי שעה לנוער הנגער: 'שנל', 'שנל'. הייתי מוכן להמר שזו מילה שהם מכירים מסרטים כחולים בגרמנית. עד שהם מגיעים לעמידה, אני כבר אחרי קפה של מנחה, ועם כל הכבוד לטבילות הצינון הגיעה שעת הכושר.
אם זה לא היה ברור: מדובר בבריכה גדולה מספיק על מנת לשחות הלוך ושוב כאילו הייתה בעיבורה של עיר. עכשיו כבר מצלים על הבריכה העצים הגדולים שסביבה, נצנוצי שמש עגולים צוחקים בין הענפים, וזה אומר שצריך לארוז.
בדרך חזרה נעמי שמר נון סטופ ברדיו. מזכירה ימי ילדות בהם היינו שרים כל הדרך. השלט המפנה לגן לאומי חרוד, בו מעיין ובריכת שחייה של ממש, מחליף את זיכרונות הילדות בזיכרונות הנעורים. אני נזכר גם בשני הנערים שפגשנו בבוקר. שני נערים מרצועת עזה שגמרו כיתה ט', יצאו לטייל בגולן, ורק עצרו בדרך. טיילים שנה א', טרמפים ותרמיל פשוט על הגב, שדבר ראשון חייבים לדעת אם אנחנו בעד הפינוי או נגדו. כאילו שזה משנה משהו. להם, אני חושב לעצמי, הולך ונסגר מרחב הטיול.
מי שממש מתעניין במים, יכול למצוא עניין במסלול הטיול 'בעקבות המים'. אם אתם מחפשים איזה עין סתר, אולי תמצאו אותו פה. רק לא לשכוח שהרחצה ללא פיקוח מציל אסורה ומסוכנת.
איך מגיעים: על כביש 669 (סמוך לבית שאן), מזרחה לקיבוץ רשפים, מפנה השלט לדרך עפר טובה וארוכה המובילה עד למאגר רשפים (שווה הצצה) ומשם ימינה עד למעיין.
לפנייה לכתב/ת 
