הנה עוד ערב אדיר

הכל בשביל כולם: "ערב אדיר", ערוץ 2, שישי, 21:00

נמוך, גבוה, סאטירי, אירוני, משומש, חדש, חיקויים, פינות, אורחים, גגים, סייד-קיקים – אלוהים, אדיר מילר עושה בשעה אחת את מה שיצפאן עושה בעונה שלמה, את מה שיאיר לפיד עושה בחמש עונות, את מה שערוץ 1 עושה ב-40 שנה. זה כבר לא אדיר, זה אלוהים אדירים. זה מילר על ספידים, טובע בים של פינות, גגים והמצאות.

בשעה אחת ירה אדיר מילר לכל כך הרבה כיוונים, עד שאין דרך שלא פגע. אני לא מאחל לכם להיות מבקר הטלוויזיה של מילר מודל 2004: אתם מרגישים, אחרי שעה אחת, ממוסמרים לקיר באלפיים מקומות שונים. לא אהבתם את זה? אין בעיה: קבלו את זה! לא טוב? קחו את זה! בתוכנית פתיחת העונה ירה מילר תחמושת בכמות שרוקנה ודאי את מחסני הערוץ כולו. לרגע מתחשק לטלטל אותו ולומר לו: בנאדם, תרגיע. מרוב מאמץ להיות הכל-בשביל-כולם, לא שומעים יותר את הקול הייחודי שלך.

אבל עזבו; במקום לטלטל, קל יותר להתמסר לשטויות המפליגות שמילר יודע לעשות. והוא יודע, ובכישרון. חיקוי גידי גוב החדש (של רועי בר נתן דווקא) הוא הצלחה מיידית. ענק. חיקוי איווט ליברמן הפליג זה מכבר למחוזות הסאטירה המובהקת – יותר משזה מצחיק, זה מטלטל. גג הייעוץ לדודי אפל היה הברקה קטנה. פינת המשפחה המוזרה של רותם אבוהב נראית הזויה מכדי להיות אמיתית, ועדיין עובדת ומסקרנת. פלאטו שרון הוא הבדיחה הצפויה הכי מצחיקה בסביבה.

מה רע? נו, שבלול ותבלול שרדו את מותה הבלתי-טראגי של "האקדמיה לצחוק" וסוחטים עד הקליפה בדיחה בינונית. נינט טייב היא אורחת אטרקטיבית (אם כי הגבות נראות, לאחר עיצוב-היתר, כשתי יישויות עצמאיות המתקשרות עם חוצנים) אבל עודד קטש הוא חור שחור על המסך. ובדיחות על חשבון פנטומימה הן פריט ארכיאולוגי עבש.

שורה תחתונה? התוכנית עובדת, ולו מחמת גודש-יתר. מילר יחזיק לכם בקלות את משבצת שישי-אחרי-האוכל משום שהוא מזנון הקינוחים הארוך בעיר; משהו לכל אחד. זה בידור משויף, מושקע, מקצועני, מעט חסר-נשמה. עד שובה של "ארץ נהדרת", זה יספיק בהחלט.

הרוח הגלילית: "משחק מכור", ערוץ 2, שישי 22:15

יש דבר אחד טוב ב"משחק מכור": עינב גלילי. הו, גלילי. תמיד ידענו שיש בה משהו, אבל הנה מגיע רגע פריחתה: גלילי הגיעה ל"משחק מכור" עם אישיות-מסך חדשה שעוד תיקח אותה למקומות. מתברר שגלילי מסוגלת לדקלם טקסטים כמו-רציניים במבט של לשון-בלחי, כמעט מבלי לחייך. זה הופך אותה לסוג של קיציס, רק טובה יותר. לרגעים ב"משחק מכור" התחשק שגלילי פשוט תגיש סטנד-אפ מתוחכם של חצי שעה וכולנו נלך הביתה.

זו תוכנית פאנל המגיב לסדר היום – פורמט עתיק ששורשיו המקומיים עוד ב"שלושה בסירה אחת" ו"יתוש בראש" הרדיופוניות. גם "משחק מכור" הוא, במידה רבה, רדיו משודר; למעט הקטע הקצר של תגובות לקטעי וידאו, יכולתם להעביר אותו לרדיו קומפלט. זה, אגב, לא טוב. וזה קם ונופל, בכל מקרה, על שנינות המשתתפים והכריזמה שהביאו מהבית.

ובכן: ליאור שליין הוא איש שנון שגם יודע להגיש בדיחה. גורי אלפי ורשף לוי הם אנשים שנונים שלא תמיד יודעים להגיש בדיחה. וגיל ריבה הוא, בשלב זה, מעין בובה גדולה עם תסרוקת שבה, ללא ספק, מקננים בעלי כנף קטנים.

התוצאה, לפחות בתוכנית הראשונה, היתה מבדרת לפרקים, לחלוטין לא חתרנית או מקורית מדי, וסירבה להתלכד לכדי אנרגיה שתיצור צפיה נרגשת שתחזיר אותך לתוספות. מה שנקרא, ישתפרו אם יתמידו. השאלה היא אם אנחנו נתמיד עד שישתפרו, כלומר אם עוד נהיה שם בכלל.